למי קראת צעצוע? כל מה שרציתם לדעת על הקורקינט

אני לא מאמין בנסים, אבל בחיי שאני מתקשה למצוא הסבר אחר לעובדה שעד היום נהרג בישראל רק בן אדם אחד (שגם זה כמובן יותר מדי) שרכב על קורקינט חשמלי. זה קרה בדרום תל אביב בספטמבר 2009, עת גבר בן 42 פגע במכונית חונה, התהפך וקיבל מכה בראש. לא, הוא לא חבש קסדה. הוא בטח חשב, כמוני (ובצדק), שזה גורם לבן אדם להיראות קצת דביל.

תסכימו איתי שלפי מספר הקורקינטים שממלאים את המדרכות ואת הכבישים בערים הייתם מצפים שיפלו הרבה יותר חללים מקרב הרוכבים. לא שהכלים האלה מהירים במיוחד או מסוכנים במיוחד בפני עצמם, אבל גם מהירות של עשרים עד 25 קמ"ש מספיקה, ודאי כשהרוכב כל-כך חשוף וחסר הגנה.

ועדיין, ישראל היא מקום מושלם לקורקינטים חשמליים: מדינה צפופה שרובה הגדול מתרכז במרכז אורבני, מישורי פחות או יותר, ויש בה אקלים אידיאלי לרכיבה. שהרי אף פעם אין פה חורף של ממש, וגם לא עושה רושם שאחד כזה יגיע מתישהו. בעל קורקינט יכול לנצל אותו משהו כמו 361 ימים בשנה כמו כלום. תוסיפו לזה את פקקי התנועה ואת בעיות החניה במרכזי הערים, ולא פחות חשוב מזה, את העובדה שהתחבורה הציבורית בישראל איומה ואי-אפשר לסמוך עליה בגרוש - ויש לנו בינגו. תגידו אופניים? זה נכון, אבל כל הלחות הזו גורמת לכך שזו בעיה רצינית מבחינה הומנית לרכוב על אופניים לעבודה, מה גם שברוב המכריע של מקומות העבודה בישראל אין מקלחות. על קורקינט אתה לא כל-כך מזיע.

התנסיתי בלא מעט קורקינטים בימים האחרונים. יש מן הסתם הבדלים של איכות, מהירות וסחיבה - מה שנקרא מומנט - בין הכלים. אבל מה שאני יכול לומר בגדול הוא שכמו בחיים, מה שעולה פחות שווה פחות. הכלים המוברחים האלה מהמזרח לא שווים הרבה, טובים מהם בהרבה הם הכלים של טרקר הישראלית, וטובים מהם הם הכלים של גו-פד האמריקאית. הם הכי מושקעים טכנית, יש בהם הכי הרבה פטנטים. וכן, הם גם הכי יקרים. ההבדלים במחיר נובעים בעיקר מסוג הבטרייה: העולם עובר לסוללות ליתיום; הן קלות יותר, אמינות יותר ויקרות יותר.

הערה אחת גורפת שיש לי ביחס לכל הדגמים היא שלדברים האלה כמעט שאין קפיצים. גם אם מראים לכם קפיצים, אל תאמינו. זה רק ליופי. אין מספיק משקל כדי להפעיל קפיץ רציני. העובדה הזו גורמת לכך שאתה מרגיש דרך עמוד השדרה כל חריץ על המדרכה, כל עלה שנושר, כל ירידה וכל עלייה הכי קטנה מזעזעות את כל ישותך. רוכבים ותיקים אומרים שמתרגלים לזה. יכול להיות, אבל אחרי רכיבה של כמה שעות אתה מרגיש כאילו עברת סדרה של זעזועי מוח קטנים. אשר לי, שמחתי לחזור לאופניים שלי, אבל זה רק אני. אחרי הכול, נדירות הפעמים שבהן אני באמת ממהר לאיזשהו מקום.

 קורקינט / צלם: גלעד קולרציק

דודו טופז דיבר, השר ביצע

קצת היסטוריה. דברי ימי הקורקינט החשמלי בישראל הם סאגה שאפשר למצוא בה הכול, כמעט. כמו כל דבר, גם הכלי הזה הוא סוג של מיקרוקוסמוס ישראלי. תמיד הם היו פה, הכלים האלה - בהתחלה כצעצוע לילדים ותו לא, אבל לאט-לאט התחילו להגיע הממונעים הכבדים יותר. בסוף שנת 2003 המכס עצר את היבוא שלהם.

בתחילת 2004 חזר הבדרן המנוח דודו טופז לישראל מחופשה והביא לעצמו אחד כזה. המכס לא נתן לו להיכנס, וטופז, מעודן כמו שהיה תמיד, הקדיש את מונולוג הפתיחה של תוכנית הטלוויזיה שלו לסתלבט עצבני על חשבון המכס. באותם ימים הוא היה מלך הרייטינג, וזה לגמרי עשה את העבודה. דברים התחילו לזוז. דודו טופז אמר, וממלא מקום שר התחבורה דאז, מאיר שטרית, הוציא מיד "היתר צו יבוא חופשי לקורקינטים", שבו הגדיר למעשה את הקורקינט כצעצוע ולא ככלי רכב, פטר אותו מפקודת רכב מנועי, וקבע את התנאים הבאים: מותר לייבא קורקינט שלא ישקול יותר מ-12 קילוגרמים, שלא ייסע מהר יותר מ-12 קמ"ש, ושהספק המנוע שלו לא יעלה על מאה ואט.

ההגדרה הזו של שטרית - שהקורקינט הוא צעצוע - קיבעה למעשה את מסגרת הוויכוח על הכלי. אלא שעם כל הכבוד לשטרית ולצו שלו, הצו היה מגוחך ולא רלבנטי כבר בדקה שנכתב. גם מפני שהארץ כבר מלאה כלים, גם בגלל חוסר אכיפה, וגם משום שהוא דיבר על יבוא בלבד, לא על ייצור, וודאי לא על שימוש. התחום, בקיצור, היה צבוע באפור כבר מהיום הראשון מהבחינה החוקית.

מהר מאוד התמלאה הארץ קורקינטים גדולים. אריק יהודה ייסד את חברת טרקר, שהרכיבה קורקינטים כחול-לבן באיכות טובה מאוד. היו גם המון הברחות מהמזרח, בקנה מידה עצום. קורקינטים באיכות נמוכה הגיעו במכולות מלאות, מוסווים כמכסחות דשא, כצעצועים לילדים, או מפורקות לחלקים. זו הייתה חגיגה. השנים עברו, והרחובות הוצפו כלים. הברחות זה עסק רווחי מאוד. בחנויות נמכר קורקינט מוברח במשהו כמו 4,500 שקלים, מינימום. בסין הוא עולה משהו כמו 180 דולרים.

אבל אתם יודעים איך זה, מאחר שאף אחד לא מת, לאף אחד גם לא היה מי יודע מה אכפת. החוק לא נאכף כמעט אף פעם, המבריחים הבריחו, היצרנים ייצרו, הלקוחות קנו ורכבו - על המדרכה, על הכביש - והכול היה בסדר. עד התאונה והמוות, שאירעו - צירוף מקרים? תגידו אתם - כחודש אחרי התאבדותו של טופז.

התאונה גרמה לשני דברים: האחד - משרד התחבורה הכריז מלחמת חורמה על הקורקינטים; לקראת סוף השנה שעברה פשטו פקחים של המשרד על חנויות ועל מפעלים והחרימו מאות, אולי אלפי, כלים. התוצאה השנייה הייתה ששר התחבורה מינה ועדה לגיבוש "תוכנית אכיפה נגד קורקינטים ממונעים האסורים ביבוא". הוועדה תגיש את מסקנותיה הסופיות בתוך משהו כמו שלושה חודשים, להערכת הנוגעים בדבר, והיא אמורה להכשיר את השרץ הממונע הזה.

למי קראתם צעצוע

בינתיים, הגיעו לידי G כמה מן המסקנות הצפויות, וכמה מדהים, הן לא רעות בכלל. מי היה מאמין שוועדה ממשלתית יכולה להיות גם מעודכנת, גם הגיונית וגם קשובה. הדבר הראשון והחשוב ביותר שהבינו שם בוועדה היה שקורקינט הוא לא צעצוע, הוא כלי רכב לכל דבר ועניין כמעט (למעט רישוי, רישום וביטוח). דבר שני, הם הפנימו את העובדה שיש אלפים רבים של כלים כאלה וצריך לתת מענה למציאות, לא לאיזה צו מוזר שהוציא שטרית לפני כמעט שבע שנים.

מסקנותיה הבולטות של הוועדה הן כדלקמן: אסור לרכוב על הכלי למי שגילו מתחת ל-16; חובה לחבוש קסדה, להתקין תאורה וללבוש אפוד זוהר (בלילה); הספק המנוע יעלה ממאה ואט ל-1,500 (שני כוח סוס בערך), המשקל של הקורקינט יעלה לשישים קילוגרמים (עד 160 קילוגרמים משקל כולל), והמהירות המרבית המותרת תעלה ל-25 קמ"ש. כמו כן יחויבו הקורקינטים במצערת אגודל לשיפור הבטיחות, במקום המצערות שהן חלק מהידית ומהכידון, שבהן אפשר להגיע די בקלות למצב של הפעלה לא רצונית. כלומר, אתה רוצה לעצור, ובעצם אתה שם גז. הכלים יהיו פטורים מרישום, מרישוי ומרישיון נהיגה. ולא פחות חשוב - הוועדה תמליץ ככל הנראה להוריד את הקורקינטים מהמדרכה אל שבילי האופניים (פארסה בפני עצמה, אבל זה כבר סיפור אחר) ואל הכביש (רק בתוך העיר).

 קורקינט / צלם: גלעד קולרציק

היתרון הגדול: לא מזיעים

ולסיכום, קשה לערער על הקביעה שהקורקינטים החשמליים הם פתרון תחבורה אישי אורבני מעולה. נשאלת אם כך השאלה: למה זה כלי כל-כך מעצבן ולמה כל-כך קל לשנוא אותו? התשובה פשוטה: זה לא הכלי שמעצבן, אלה הרוכבים עליו שמוציאים אותך מהכלים. הם נוסעים על המדרכה, מזגזגים במהירות בין הולכי רגל ומסכנים ילדים, זקנים וחיות בית. הם אולי לא האשמים הבלעדיים - הרוב המוחלט של הרחובות שבהם רכבתי על קורקינטים כלל אינם מותאמים לרכיבה כזו, בקושי יש בהם מקום להולכי רגל, אבל הם מלאים בפחים, בקטנועים קשורים, בספסלים ובמה לא; ועדיין, המדרכה היא לא המקום בשבילם. מדרכה נועדה לדברים שאין להם מנוע. כהולך רגל וכרוכב אופניים אני די מתעב את הקורקינטים האלה. יש איזה חוסר התחשבות אינהרנטי בכלי הזה.

אבל כמו שאמר אריאל שרון: דברים שרואים משם לא רואים מכאן. כשאתה עוזב את האופניים ועובר לקורקינט משתנה גם התפיסה. באמת שאין הרבה דברים רעים לומר על חוויית הנסיעה בקורקינט. זה די כיף, האמת. אחרי כמה דקות של הסתגלות הכלי הופך להיות ממש חלק ממך. מן הסתם זה קשור גם לעובדה שאתה עומד (אף שאפשר להרכיב כיסאות על הקורקינטים, לשבת זה גם פחות כיף וגם פחות בטוח) על לוח ברוחב של אדם ממוצע.

אחרי זמן לא רב אתה מפסיק לחשוב על היגוי ועל ניווט; אתה פשוט זז עם הכלי. זה נחמד. נחמד גם הטריק הזה שאתה מגיע ממקום למקום בלי להזיע כמו חזיר. יש גם משהו כמעט פלאי, הייתי אומר, בעצם הקונספט של כלי תחבורה אישי, קל, מהיר, שקט וירוק. לידו הטוסטוס הכי יפה נראה פתאום מפלצתי כמו האמר. ואני כבר לא מדבר על ההאמרים עצמם, שמנקודת המבט של רוכב הקורקינט נדמים כמכונות שכל תכליתן היא לרצוח.

ולגבי חוסר ההתחשבות האינהרנטי אתה לומד - כמו בכל תחום אחר בחיים - שזה לא הכלי שחסר התחשבות, זה רוכבו. אפשר לנסוע בצורה מתחשבת. מלבד זאת, זה מאוד תלוי בגודל. ככל שהכלי קטן יותר הוא מן הסתם פחות מאיים.

 קורקינט / צלם: גלעד קולרציק

10, 20 ו-30 קילוגרמים: שלושה קורקינטים במבחן דרכים

1. i-ped: מעלה חיוך אבל יקר

התרשמות: הכלי הכי חוקי שאפשר לרכוש היום. שוקל 11.9 קילוגרמים, כולל סוללת ליתיום פולימר (8AH Li-Ion), שעה וחצי זמן לטעינה מלאה לנסיעה של 14 קילומטרים, מהירותו מוגבלת ל-12 קמ"ש. הוא קטן, צר ואינטימי, אם אפשר לקרוא לו ככה. מגיב בזריזות, יופי של מומנט, סוחב מעולה בעליות, הרבה יותר טוב מכלים כבדים ממנו בהרבה. לוקח כמה שניות להתרגל לעובדה שלדבר הפצפון הזה יש כל-כך הרבה כוח, אבל כשמתרגלים - תענוג. מפני שהוא כזה קטן ודק וצעצועי, אנשים לא מפחדים ממנו ולא מפתחים כלפיו אנטי כמו שהם עושים כלפי הכלים הכבדים יותר. להפך, הוא מעלה חיוך. עוד יתרון הוא שהכלי מתקפל בקלות - תנועה אחת שאורכת כמה שניות - אל תוך תיק קטן.

המחיר: וגם הבעיה היחידה של הקורקינט הזה של חברת גו-פד, שהוא יקר - 7,900 שקלים. בעיקר בגלל הסוללה. עניין נוסף הוא שמדובר בכלי נמוך, ולאנשים גבוהים כמוני זו קצת בעיה, גם כי זה לא הכי נוח אחרי כמה דקות וגם משום שאתה נראה קצת טמבל, איש גדול רכון על כלי קטנצ'יק.

 קורקינט 1

2. Hoverboard: אמין עם עבירות טובה

התרשמות: כלי מסיבי יותר של חברת גו-פד, שוקל עשרים קילוגרמים, מגיע עד ל-35 קילומטרים, אבל אם יתקבלו הצעות הוועדה הוא יוגבל אלקטרונית ל-25 קמ"ש ויהפוך לחוקי. יופי של כלי - אמין, מסיבי, חכם, זריז, סוחב. עבירות טובה.

המחיר: מ-1,200 עד 3,120 דולרים, תלוי בדגם ובמספר הסוללות. הכי זול יהיה עם סוללה אחת בלי מתלים שסופגים חלק מהזעזועים, ועד לכלי שאני נסעתי עליו, עם ארבע סוללות, טווח נסיעה של שישים קילומטרים ומתלים.

 קורקינט 2

3. טרקר TR560: זעזוע מתמשך בעמוד השדרה

התרשמות: שוקל שלושים קילוגרמים, מגיע לשלושים קמ"ש. קצת יותר גדול ומסיבי - 120 סנטימטרים אורך, חמישים סנטימטרים רוחב (כולל הכידון). כלי-כלי. המתלים לא הכי טובים, מה שגורם לכך שאתה מרגיש כל זרד על הכביש, ואחרי נסיעה ארוכה יש מין זעזוע מתמשך בעמוד השדרה, אף שרוכבים מנוסים אומרים שכעבור זמן מתרגלים וזה עובר. הוא מהיר הטרקר, תחושה קלה של תעופה, הגלגלים העבים נותנים תחושה - מופרכת - של יציבות. יש לו גם המון אביזרים נלווים, מכיסא לרוכב - האמת, הרבה יותר נוח ובטוח לעמוד, דרך מיני ארגזים, ועד כיסא לתינוק (אגב, לא הייתי שם על זה את התינוק שלי).

המחיר: 5,800 שקלים.

 קורקינט 3