חומה רצוצה של תקווה

לפני היציאה מיוהנסבורג, הספקתי להיכנס לגלריה במלרוז ארץ'. מייקל האמריקני מחזיק אמנות עכשווית וצעירה מדרום אפריקה, וחברתו לחיים ממוזמביק הכירה לו אמן מקומי, פסל. לקראת הגביע העולמי הכין הפסל סדרה מיוחדת של פסלי עץ מעוצבים. הפסלים, שגובהם עד חמישים סנטימטרים, משלבים אמנות אפריקנית ופיסול מודרני, וחשוב מכל: כל אחד מהפסלים "לבוש" בדמותו של שחקן כדורגל בולט. אבל מסתבר, שבכוונה או לא, הפסל הטיל קללה על השחקנים שבחר.

מייקל מוביל אותי מפסל לפסל ואני קורא את השמות על גב הפסלים: באלאק. טוטי. פרדיננד. אף אחד מהשחקנים שבחר האמן לפני שישה חודשים, כשהתחיל לעבוד על הפסלים, לא הגיע לטורניר. אז האשם נמצא, ואפשר לעבור הלאה. אבל הפסלים לא איבדו לחלוטין את הרלבנטיות שלהם: אשתו של ג'רארדו טוראדו מנבחרת מקסיקו (המקסיקנים ורוב האוהדים שלהם התגוררו בסמוך והיוו את רוב הלקוחות של מייקל) נכנסה וסידרה שהאמן יצבע את אחד הפסלים בצבעיו של בעלה. רק בעיה אחת יש בהסדר החדש - אני שומע איך מייקל משוחח בטלפון עם האמן. שני לקוחות נכנסו אתמול לגלריה, ולשניהם אותה בקשה: הם רוצים מסי.

***

אחרי מזג האוויר הים תיכוני של דרבן, הקור המקפיא של רוסטנבורג והרוח הקרה והיבשה בגבהים של יוהנסבורג, קייפטאון מזכירה קצת איך מרגיש חורף סביר. 15 מעלות, גשם וערפל. האוהדים הספרדים במלון נשבעים שאתמול היו 25 מעלות, והם הסתובבו בטי-שירט.

פקידת הקבלה במלון קרובה לייאוש: "ככה זה כבר כל הטורניר. כל הזמן מזג אוויר מצוין, חורף נוח אפילו יותר מהרגיל. ואז מגיע יום המשחק, ככה בכל משחק, הגשם מתחיל לרדת, ונעשה קר ומגעיל". מצד שני, אני אומר, הגשם די מרענן, בייחוד על רקע התמונה המרהיבה של קייפטאון. הר השולחן המפורסם עטור בעננים כך שפסגתו אינה נראית, החופים נשטפים בגלים שוצפים, הבניינים הקלאסיים בולטים באור האפרפר והאוויר צלול ורך. משהיא מגלה שהגשם לא מרגיש נורא כמו שחששה עבור אורחיה, היא נרגעת. ואז מספרת שהאווירה במקום, כמו בשאר המדינה, היא שאנשים פשוט מאושרים מרגע שהטורניר עמד להתחיל.

אני מספר לה שהאופוריה חלפה בגרמניה לפני ארבע שנים בתוך שבועות ספורים, אבל היא מקווה שזו נקודת מפנה נוספת בהיסטוריה החדשה שכותבת דרום אפריקה בשנים האחרונות.

***

בסיור ברחובות, כיכרות ומרכזי הקניות בקייפטאון, ההתרגשות לקראת המשחק מורגשת בכל פינה. במפתיע, זורמים גם ספרדים מכל הכיוונים. אבל את המאסה הרצינית מהווים הפורטוגלים, כמובן. מתוך חצי מיליון הפורטוגלים בדרום אפריקה, מספר ניכר חי בקייפטאון וסביבותיה. הפורטוגלים הגיעו למדינה בטפטוף, בעיקר ממדיירה, החל מתחילת המאה העשרים. זרם גדול יותר החל להגיע מאז מלחמת העולם השנייה, כשרבים העדיפו להגר מאשר להיות מגויסים לצבא הדיקטטורה.

גם בימים כתיקונם מלאות המסעדות הפורטוגזיות בסועדים. שמות הרחובות, חנויות ואירועים שונים מצביעים על זהות פורטוגלית מובהקת. כמות הדגלים האדומים-ירוקים צבעה את העיר לחלוטין. ילדים שפניהם צבועות צוהלים סביב האצטדיון כבר שעות ארוכות לפני פתיחת המשחק. תקוותם גדולה להכות ביריב המר, יריבות בת מאות ארוכות בשנים.

היה לתקווה הזו על מה להסתמך. מעולם לא ניצחה לפני כן ספרד את פורטוגל בטורניר רשמי בכדורגל. בין הכוכבים הגדולים שהשאירו חותמם על הכדורגל העולמי יש שלושה פורטוגלים שזכו "בבלון ד'אור": אוזביו, פיגו וכריסטיאנו רונאלדו. לספרד יש את לואיס סוארס, שזכה ב-1960, ואת אלפרדו די סטפנו (שהיה בכלל ארגנטיני מתאזרח) שנה לפני כן. זה היה בתקופת השליטה המוחלטת של ריאל מדריד וברצלונה בכדורגל האירופאי, ומאז - נאדה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בנבחרת הלאומית, שבמשך דורות היתה מעין ילד חורג בחברה מפורדת ובדלנית בחלקיה השונים של המדינה הענקית.

***

פורטוגל, שלא הותירה אפילו למכונה המרושעת והעוקצנית של ברזיל סיכוי רציני להבקיע, קיוותה להמשיך באותה צורה מול הקוסמים של ספרד. וכך זה גם נראה במחצית הראשונה, בה היו 62% החזקה בכדור לספרד. סטטיסטיקות כאלו אבל, אין בהן ולא כלום. הסטטיסטיקה היחידה שיש לה משמעות, בעיטות לשער, הראתה יתרון מינימאלי לספרדים, כנ"ל בבעיטות למסגרת - 4 לספרד, 3 לפורטוגל. אבל בסיום המשחק בעטו הספרדים יותר מכפול ממספר הבעיטות של פורטוגל, ובבעיטות למסגרת נרשמה התוצאה 10-3. כן, פורטוגל לא בעטה במחצית השנייה ולו פעם אחת למסגרת שערו של קסיאס.

זו היתה התוצאה של קרב בין מאמנים, בו נתן ויסנטה דל בוסקה נוק-אאוט רציני לקרלוס קירוש. כבר במחצית הראשונה הסתמכה ספרד לא רק על הנעת הכדור, אלא גם על החופש שניתן לדויד וייה באגף שמאל לעשות שמות בהגנת פורטוגל. זה היה משחק מצוין של וייה, ששוב ושוב הביך את המגינים וכפה עליהם להישאר בסביבתו ולהיעלם ממשחק ההתקפה.

עם החזרה מההפסקה, בתחילת המחצית השנייה, הפסיק המשחק העקר של ספרד. ברגע שהנעת הכדור הפכה מהירה ותכליתית, והתרחשה לעומק ולא לרוחב, באה גם השליטה של הספרדים במגרש לידי ביטוי. הפורטוגלים נכנסו ללחץ, וטעות קטנטנה בהגנה הספיקה לחצי הזדמנות ולשער של וייה, ספק מנבדל.

אגב, הדרך בה הגיבה פיפ"א לשער הנבדל של טבז מול מקסיקו, היא המביכה מכל האפשרויות: אין שידור חוזר של הבעיטה בסיוע קו הנבדל הווירטואלי, הסטנדרטי בכל שידור טלוויזיוני בדרך כלל. אם פיפ"א חושבת שבכך ייעלם הדיון בעזרים הטכנולוגיים, הסיאוב בהתאחדות העולמית גדול משנדמה. אבל בחזרה אל המגרש: הדרך בה ההגנה הספרדית, בראשות פויול ובעיקר קאפדווייה, שיתקה את כריסטיאנו רונאלדו, תשמש מאמנים רבים בעתיד הקרוב כחומר לימודי.

למרות הכיסוחים הקטנים שהוציאו לרונאלדו את החשק וייאשו אותו, התנהל המשחק במפתיע בלי האיבה הצפויה ולא התלקח אפילו אחרי הכרטיס האדום. צריך לתת פה גם חיזוק חיובי לשופטים, שאחרי הביקורת עליהם בעבר הפכו עקביים ושורקים להרחקה על כל ניסיון לפגיעה באמצעות המרפק, אחת העבירות המסוכנות ביותר. משעברו להוביל, יכלו הספרדים לחזור להנעת הכדור האהובה עליהם, ולהוציא את העוקץ מהמשחק הפורטוגלי.

***

כך הסתיים שלב שמינית הגמר, אחד הטובים במונדיאלים, לפחות מאז 1994. לא רק 21 השערים, ששווים ליבול השערים ב-2006 בשמינית וברבע הגמר יחד. אלא הכדורגל עצמו. לכל נבחרת היה אפיון משלה, סגנון משחק מגובש, קרוב לכדורגל המועדונים, שהיה מסקרן לראות אותו.

ושוב בולטת דרום אמריקה. מתוך ארבע נבחרות אפשריות ברבע הגמר, יש ליבשת ארבע. וכל אחת מהן פוגשת נבחרת מפדרציה אחרת בשלב הבא. אם לא ניזהר, יהיה לנו חצי גמר על טהרת הדרום אמריקניות. נכון שהיה לנו חצי גמר כל אירופי לפני ארבע שנים, אבל הוא בא מתוך 14 נבחרות אפשריות מאירופה, ובטורניר שהתקיים על אדמת גרמניה. הטיית כובד המשקל של הכדורגל לדרום אמריקה נראית כעובדה מוגמרת, ויהיה מעניין לראות איך אירופה תתמודד עם כך.