מה הקשר בין אג'נדה ובין עיתונות?

1. זו לא אג'נדה, זה קמפיין. הביקורות המופנות כלפי עיתונות הערב המודפסת סביב העידוד המאסיבי של הצעדה לשחרור גלעד שליט עושות עמה חסד. אומרים שהיא מפעילה לחץ מוגזם ומיותר על מקבלי ההחלטות מתוך תפיסת עולם של עורכיה. אבל מה לתפיסת עולם ול"ידיעות אחרונות" או ל"מעריב"?

מדובר פה ברעב מערכתי ותיק ל"קמפיינים". בחלומו של כל עורך ראשי יש את הקמפיין שיעיר כבר את הישראלי הרדום, שלא רק שאינו יוצא לרחוב, הוא אפילו לא נשאר בבית בהשראת העיתון.

חלפו הימים (האם היו כאלה בכלל?) שהעיתון שנזרק אל פתח הבית בבוקר הצעיד את המוני בית ישראל אל הרחובות. אם צביקה הדר היה קורא לעשות זאת ב"כוכב נולד", אולי הסיפור היה אחר.

"קמפיין" הגון אמור להחזיר ולו לרגע ל"ידיעות" ו"למעריב" את התחושה כי הם משפיעים על סדר היום הציבורי, בעוד שלמעשה הם בעיקר משתדלים לשקף אותו.

כאן זוהה פוטנציאל למהלך דרמטי. הפרינט חש שאם יש ולו דבר אחד שהעם רוצה, זה את שחרורו של שליט - והחליט לתפוס על זה טרמפ. דמיינו לעצמכם את הכותרות ב"מעריב" או ב"ידיעות" בבוקר שחרורו של שליט, המכריזות על הצלחת הקמפיין שהובילו.

במדינה של טלוויזיה חזקה, אינטרנט, רדיו ועיתונים כלכליים, צריך להשלים עם העובדה שכך נראים העיתונים הישראלים הנפוצים, ולהפסיק להתאכזב מהם. הם רגשניים, סנסציוניים ולעיתים גם אופורטוניסטיים.

זה קורה בגלל חרדת קיום, בגלל אובדן כוח ושליטה על המרחב התקשורתי, וגם כי הם הולכים ויורדים ממגדלי השן אל העם, שגם הוא רגשני, סנסציוני ומה לעשות - לפעמים אופורטוניסטי.

הלוואי ש"לידיעות" או ל"מעריב" היתה אג'נדה. בינתיים נסתפק בקמפיין.

2. כמה פיללתי שמכונית היונדאי הזו, שטסה במרומי המסך אחרי כל הבקעת גול, תתרסק אל תוך הלוגו "2". לא רק שהיא צפצפה את הצפצוף הישראלי עצבני הכפול, היא גם חלפה תמיד בדיוק בהילוך החוזר ודרסה את הכדור.

ב-3 השבועות האחרונים, המסך של זכיינית ערוץ 2 רשת נראה כאילו נלקח מעולם רגולטורי מקביל. תוכן שיווקי לא מרוסן, שום דרמה או דוקו ולוגו מסחרי קבוע בפריים. בעל הבית השתגע.

ברשות השנייה מסבירים כי הנסיבות הן שונות כשמדובר במונדיאל. לדבריהם, זה אירוע יוצא דופן, ובמצב עמידתה הכללי של הזכיינית במחוייבויות - ניתן היה לאפשר 3 שבועות של כדורגל נטו.

ההסבר של הרשות השנייה מקובל, אבל הוא מוכיח בעיקר כי חוקי הרגולציה רחוקים מלהיות חוק טבע. אם רוצים להקל בהם אחת לכמה זמן, בהחלט אפשר.

אבל למה לעשות זאת רק בכדורגל? האם רשת נזקקה לתמיכה מיוחדת כדי לאפשר את שידור המונדיאל? לעומת שידורי הכדורגל, שאת המסך שלו מותר ולגיטימי ללכלך, הזכייניות זקוקות לכל דרבון כדי לעשות עוד דרמות ועוד תוכניות תעודה.

בפעם הבאה שתעבור יונדאי מעל ראשה של ענת וקסמן ב"החיים זה לא הכול", אקבל זאת יותר בהבנה.

3. "אם רוצים אז יכולים" - אם כן, זה מה שהוכיח המונדיאל לטלוויזיה הישראלית. זה נכון גם בכל הקשור לרשות השידור. 35 מיליון שקל הצליחה הרשות לגרד לטובת אחת מתקופות השידורים המפוארות בתולדותיה. היא הצליחה ללכד את כל הטכנאים והטאלנטים - ואפילו לקבל הזרמה של מקדמה על חשבון הרפורמה.

עובדה היא שמאז מארס 2009 לא נמצא כל תקציב כדי להעלות בשידור הציבורי הישראלי, שאנחנו מממנים, ולו דרמה אחת. עובדה נוספת היא שתוכניות התעודה המשובחות שערוץ 1 מנפק מדי שבוע, נעשות באופן בולט במינימום התקציב האפשרי.

עכשיו, כשהבנו שיש מקורות תקציביים, זה הזמן להתחיל לעשות, ולא פחות חשוב - להתחיל לחקור מה נעשה עם הכסף עד עתה.