מתי ראיתם נבחרת כזאת?!

אוי, כמה דברים שיש לי לומר על ארגנטינה. אבל יהיה זה עוול לכדורגל המושלם של הגרמנים אם נתחיל את סיכום רבע הגמר דווקא מהמפסידים. אלוהי הכדורגל לימד אותנו כבר שתוצאה במשחק נתון היא כמו הטלת קוביה: כל משחק לגופו, וקשה מאוד להקיש מהמשחק הקודם על הבא, ובכל זאת - מישהו יכול לראות בכלל נבחרת שתעצור את גרמניה?

כבר שנתיים מדברים כאן על ה"טיקי-טאקה" של פפ גווארדיולה בברצלונה, "פלייסטיישן", הכדורגל המהיר, המבריק, מרגל לרגל, שמתחיל מרחבת ה-16 שלך ונגמר ברשת של היריב. אז אם מתלהבים כאן (בצדק) מפפ, מה נאמר על יוגי? יואכים לב הצליח להקנות את הסגנון המרהיב הזה - לא לאוסף השחקנים היקר בתבל, שמתאמנים ומשחקים ביחד כמעט 10 חודשים בשנה, אלא לשחקני נבחרת: אלו שנאספים חודש לפני הטורניר. אי אפשר להפסיק ולהתפעל מהכדורגל הגרמני, אולי הטוב ביותר שראינו מנבחרת כלשהי מאז צרפת של 1998, ואם מישהו יבקש לקחת את השוואה עוד כמה טורנירים אחורה, ייתכן שמאז ארגנטינה של 86, או ברזיל של 82, לא נראה כדבר הזה בטורניר הגמר של הגביע העולם.

כמובן שכל ההתפעלות הזאת לא תהיה שווה כלום אם הגרמנים יתחילו להאמין בה. בדרך כלל לא הייתי מהמר על קריסה מנטאלית שלהם בשלב הזה, אבל צריך לזכור שמדובר בנבחרת צעירה. שוויינשטייגר ניצח על הרביעייה חסרת התקדים הערב בקייפטאון מול ארגנטינה. כמעט בכל מקום במגרש - חטף, מסר, בעט הגן - והדריבל שלו שקדם לשער השלישי, הזכיר לליאו מסי למה עד לפני הטורניר הזה היו רבים שהאמינו שהוא יכול להיות הגדול מכולם.

והיה שם כמובן קלוזה הנפלא, שמשלב ניסיון של חלוץ בוגר עם רעב של מי שעלה זה עתה מהנוער; ופיליפ לאם, עם טורניר מצוין, שחקן שמוכיח (בסגנון שונה לגמרי, אבל באותה עוצמה כמו מייקון הברזילאי) עד כמה גדול הוא המהפך שעברו שחקני ההגנה - מבולי עץ אגרסיביים לשחקנים יצירתיים.

***
לגבי ארגנטינה, בוא נתחיל דווקא מהחלק הטוב שלה. כלומר ממשהו שלא שייך בכלל להופעה המביכה על כר הדשא: ארגנטינה הוציאה אמש לא מעט ישראלים לרחובות. הפאב ברמת החייל שבו צפיתי במשחק היה עמוס ארגנטינאים עם חולצות, צעיפים וובוזלות. אפילו מחלון המונית שאיתה חזרתי למרכז תל אביב (אם שותים לא נוהגים!) לא יכולתי שלא להבחין בעשרות לובשי חולצות הפסים, פוסעים מאוכזבים לביתם.

מראדונה הצליח להפיח בהם, ממש כמו בשחקנים שלו, רוח כמעט דתית שהטורניר הזה הולך להיות שלהם. לא מעט חברים שלא ממש עוקבים אחרי כדורגל בשאר ימות השנה, הביעו באוזניי התפעלות מהמאמן הקטן-גדול. הסכמתי איתם שארגנטינה הצליחה לפרקים להלהיב, אבל השאלה האמיתית היתה מה יקרה שהלך הרוח ה"מראדוניסטי" הזה יגיע לרגע האמת שלו כשארגנטינה תמצא את עצמה בפיגור, בנחיתות מספרית, בעמדה של לחץ שתפסיק את הפיאסטה על הספסל.

ברגע האמת הזה, כמו ברוב רגעי האמת בחייו, מראדונה והנבחרת שלו התפרקו לחתיכות: פיזית, מנטאלית, טקטית.

אני מודה שכאוהד, הפקתי מכך הנאה-כפולה: מראדונה היה תמיד בעיני שחקן גדול, אבל בן אדם קטן מאוד. שום סרטים של קוסטריצה שיציגו אותו כמהפכן לא יעזרו כאן: אפילו לפני המשחק הוא מצא זמן להתחשבן עם שוויינשטייגר שהתבטא בגנות הבכיינות הארגנטינית מול השופטים ושחקני היריב (מה שנכון). מראדונה שאל: "מה קורה שוויינשטייגר, אתה בלחץ?" איך זה נגמר בסוף, אתם יודעים.

הסיבה השנייה למסיבה קשורה עוד ברבע הגמר של יום ו' בין הולנד לברזיל. עוד לא יבשו קלישאות הפרשנים על המונדיאל הדרום אמריקני, והנה הוכיחה אירופה שהשמועות על מות הכדורגל שלה היו מוקדמות. הכדורגל הלאטיני (ובכלל זה אני כולל גם את צרפת ואיטליה) ניגף בפני החוסן המנטאלי של הכדורגל ממרכז-אירופה ומערבה.

השורות האלה נכתבות עוד לפני המשחק בין ספרד לפרגוואי, אבל אם לא תתחולל בו הפתעה מרעישה, הרי שצפויות לנו שלוש אירופיות מתוך ארבע נבחרות בחצי-הגמר. שום סדר חדש, היה נחמד לשגות באשליות על היפוך היוצרות בכדורגל העולמי, אבל בסופו של דבר האולד-סקול מנצח.

***
אחרי כל המחמאות לגרמניה, אי אפשר בלי כמה מילים על המנצחת הגדולה השנייה של השלב הזה - הולנד. מסע במרכז תל-אביב בשישי אחר הצהריים, לקח אותי במנהרת הזמן אל המשחק הראשון שלי: עשרות רבות של לובשי כתום נעו בין פאב לפאב, חלק מהמעגלים האנושיים, עם הבירה ביד במחצית המשחק (אז עוד הולנד היתה בפיגור), הדיפו ריחות "אמסטרדמים" בעליל.

אם יש צדק בחיים האלה, גרמניה תניף את הגביע, פשוט כי היא ראויה לו יותר מכל נבחרת אחרת. בל אם יש לחיים האלה גם קורטוב של חוש הומור, הרי שנקבל את הולנד מול גרמניה בגמר, משחק שניצחון הולנדי בו יהיה תיקון גדול לטראומה שלא מעט ישראלים סוחבים איתם כבר 36 שנים...