הקרב על עמלות ההפצה: מחלוקת חריפה באיגוד קרנות הנאמנות

מחלוקת חריפה באיגוד קרנות הנאמנות בנושא עמלות ההפצה. ל"גלובס" נודע כי בישיבה סוערת של איגוד הקרנות שנערכה לפני מספר ימים, התגלעה מחלוקת בין חברי האיגוד בנוגע ליוזמת רשות ניירות ערך, לבטל את עמלות ההפצה שמשלמים בתי ההשקעות לבנקים על הפצת קרנותיהם.

המחלוקת היא בין מנהלי הקרנות הקטנים (המנהלים כמה מאות מיליוני שקלים), התומכים בביטול, ובין הגדולים (בראשם פסגות, הראל-פיא, אקסלנס, מגדל שוקי הון, אי.בי.אי, כלל פיננסים, מיטב ודש) המתנגדים לו.

נושא ביטול עמלות ההפצה צפוי להיות חלק מתיקון 15 (לשעבר תיקון 13) לחוק השקעות משותפות בנאמנות, הדן בין השאר בקרנות הזרות, ועבר כבר בקריאה ראשונה בכנסת. לפי השינוי המתכונן תבוטל עמלת ההפצה שמשלמים מנהלי קרנות הנאמנות לבנקים עבור שיווק קרנותיהם (ראו הרחבה במסגרת), ובמקום זאת ישלמו הצרכנים ישירות לבנקים עמלות קנייה ומכירה בקרנות נאמנות.

רב הנסתר על הגלוי

חברי האיגוד סבורים כי רב הנסתר על הגלוי בתיקון זה. יו"ר האיגוד, מיקי ציבייר, אמור לפנות לרשות על מנת לקבל הבהרות ופרטים נוספים, ולאחר מכן צפוי האיגוד להתכנס שנית ולגבש עמדה אחידה.

מנהלי הקרנות הגדולים סבורים, כי ביטול העמלה יפגע קשות בתעשיית הקרנות, ואף עלול להביא לחיסול הקרנות הסולידיות. חששם הוא כי מכיוון שהבנקים ירוויחו מעמלות קנייה ומכירה, הדבר יהווה עבורם תמריץ "לגלגל" את התיק כמה שיותר פעמים - כלומר לקנות ולמכור קרנות בתדירות גבוהה יותר.

אקט זה עלול "לאכול" באופן משמעותי את התשואה ללקוח, במיוחד בקרנות הסולידיות. התשואה של קרנות אלה נעה סביב 2%-3% לשנה, בעוד שעמלת קנייה ומכירה בגינן עומדת על 0.1%-0.7%, תלוי בכוח המיקוח של הלקוח. די שלקוח פשוט קונה ומוכר את הקרן תוך רבעון, הוא נשאר ביד עם תשואה אפסית. "לאט-לאט גורמים לכך שקרנות, שאמורות להיות מוצר קמעונאי, יהפכו למוצר ללקוחות גדולים בעלי כוח מיקוח", אמר מנהל קרנות גדול.

בקרנות הכספיות המצב גרוע אף יותר, שכן הן אמורות להוות תחליף לפיקדון הבנקאי עליו לא נגבות עמלות קנייה ומכירה. גביית עמלות כאלה עשויה לחסל את התעשייה הזו, בה מנוהלים כיום נכסים בהיקף של כ-20 מיליארד שקל.

ביטול עמלת ההפצה עשויה לפגוע גם בקרנות הרגילות. ריבוי העמלות יגרום למשקיעים לחוש שהם משלמים יותר, גם אם לא יהיה זה המצב בפועל, והם יעדיפו לקנות מוצרים אחרים.

נציין כי בין הגופים הגדולים היו גם שסברו אחרת. "היועצים בבנקים הם אובייקטיביים. הם בטח לא יושבים ועושים חישובים כלכליים איפה הבנק מרוויח יותר", אמר מנהל קרנות אחר.

הגופים הקטנים, לעומת זאת, ישמחו על ביטול עמלת ההפצה, כיוון שהם סבורים שריבוי פעולות קנייה ומכירה יגדיל את הסיכוי שלהם להפנות חלק מהכספים "הנודדים" אליהם. "שינוי שיטת התגמול של הבנקים יגרום לחלוקת העוגה מחדש", אמר ל"גלובס" אחד ממנהלי הקרנות הקטנים. "הסכנה עבור המנהלים הגדולים משמעותית יותר, כי להם יש יותר מה להפסיד", הוסיף.

"כך או כך, כל מנהלי הקרנות חוששים מחוסר אובייקטיביות של הבנקים, שמה שינחה אותם זה שיקולי רווחיות", הסביר אחד ממנהלי הקרנות הגדולים בענף.

מנהלי תעודות הסל ירוויחו

נושא עמלות ההפצה עלה כאמור על סדר היום בעקבות תיקון 15, שיאפשר שיווק של קרנות זרות בישראל. שיטת התגמול של הקרנות הזרות היא שונה וכבר כוללת בתוכה עמלה על שיווק והפצה. לאור זאת ברשות הבינו שיש צורך לתקן את כל נושא עמלות ההפצה. הרשות סבורה כי הלקוחות רק ירוויחו מביטול עמלת ההפצה, שכן היא תביא להוזלת דמי הניהול. אולם כלל לא בטוח שמנהלי הקרנות יורידו את דמי הניהול, שכן הרווחיות של ענף הקרנות הולכת ויורדת.

מי שבכל אופן כנראה ירוויחו מתהליך זה הם מנהלי תעודות הסל. תעודות סל נחשבות נייר ערך, ולכן הבנקים גובים כבר היום בגינן עמלת קנייה ומכירה הנעות בטווח של 0.1%-0.7%. רוב תעודות הסל, בוודאי הסולידיות, אינן גובות דמי ניהול או שהן גובות דמי ניהול נמוכים מאוד, ולכן עשויות ליהנות מהסטת כספים.

ובאשר לבנקים: אלו יושבים עדיין על הגדר ולא מביעים עמדה בנושא. הכנסות הבנקים מקרנות נאמנות עמדו ב-2008 על כ-425 מיליון שקל, ובשנה שעברה על כ-483 מיליון שקל. נראה כי ניתן לסמוך על הבנקים, שיחזירו לעצמם את ההכנסות שיאבדו מביטול עמלת ההפצה, על ידי העלאת עמלות הקנייה והמכירה, דמי השמירה ועוד.

"הפיצוי" של הבנקים

עמלות ההפצה בקרנות הנאמנות נחשבו לאחת הסוגיות הבוערות על סדר יומה של ועדת בכר ברפורמה הגדולה שחוללה בשוק ההון, והן נכנסו לשוק לראשונה ברבעון השני של 2006.

עמלת ההפצה היא עמלה שמשלם יצרן קרן הנאמנות, כלומר בית ההשקעות שמנהל את הקרן, לבנק שמוכר אותה ללקוח. העמלה נגבית מתוך דמי הניהול שמשלם הלקוח לבית ההשקעות, ולכן הוא אינו מודע לה. שיעור העמלה שונה לפי סוג קרן הנאמנות.

עמלות ההפצה הן למעשה "פיצוי" חלקי לבנקים, בגין אובדן ההכנסות מהנכסים שנוהלו על ידם ומהם חויבו להיפרד במסגרת רפורמת בכר. בתחילת הדרך ביקשו המחוקקים להגדיל את נתח ההכנסות של הבנקים על ידי עמלת ייעוץ נוספת ללקוח, אך מאחר שהבנקים התנגדו לכך, גולגלה העמלה לפתחם של הגופים המנהלים, ומהם ללקוחות דרך דמי הניהול. מדובר בסכום של מאות מיליוני שקלים בשנה, אשר בשנתיים הראשונות להטלתן נע סביב 450 מיליון שקל בממוצע לשנה.

אישור עמלות ההפצה עבר ב"מחטף" שביצע יו"ר ועדת הכספים דאז, יעקב ליצמן, שהעלה את הנושא להצבעת הוועדה פחות מדקה לאחר פתיחת הישיבה שעסקה בו, כשחלק ניכר מחבריה מאחר להגיע אליה.

עמלת ההפצה על קרנות הנאמנות נקבעת לפי שיעור ההחזקה בנכסי סיכון, ולפי ארבע קטגוריות: על קרן מסוג 1, בעיקר קרנות שקליות שמשקיעות בפיקדונות או 85% לפחות באיגרות חוב, נגבית עמלה של 0.25%; על קרן מסוג 2, שהחשיפה שלה למניות גבוהה מ-50%, נגבית עמלה של 0.8%; על קרן מסוג 3, בעיקר קרנות אג"חיות וכל קרן שאינה מצויה בסוגים האחרים, נגבית עמלה של 0.4%; ועל קרן מסוג 4, הקרנות הכספיות, נקבעה בהמשך עמלת הפצה של 0.125%.