האשליה הסתיימה

חודש אחד של כדורגל. זה מה שהיתה צריכה דרום אפריקה כדי לזכות באופן רשמי ללגיטימציה מחודשת בקרב משפחת העמים. הנתונים שמצטברים סביב המונדיאל מחזקים את הטענה כי התועלת מאירוח המפעל היא מעל ומעבר לספורט. מאות אלפי תיירים, למעלה מ-3 מיליון צופים שנכחו במגרשים במהלך המשחקים, ומספר שיא של צופי הטלוויזיה במדינות שונות הם ודאי עדות נחרצת (אם עוד צריך בכלל) לעניין העצום סביב הטורניר. הדחיפה שניתנה לכלכלה המקומית נאמדת במיליארדי דולרים.

הגאווה הלאומית והאחווה היבשתית שהציפו את רגשותיהם של התושבים, נבעו בין השאר מהצלחות מקצועיות במסגרת הטורניר. גאנה היתה לנבחרת האפריקאית שהגיעה הכי רחוק בהיסטוריה של המשחקים. הנבחרת המארחת השיגה ניצחון ראשון אי פעם במונדיאל.

ולמרות כל זאת, כדאי להביט על הנתונים גם מזווית אחרת ולתהות לגבי תפקידו האחר, אולי האמיתי, של המונדיאל במארג החיים המורכב באפריקה.

 משחקים כדורגל בסווטו בדרום אפריקה / צילום: רויטרס

***

השמחה, האחווה, הריגוש והתשוקה שליוו את המשחקים יצרו בראש ובראשונה אשליה של חברה אחידה, במקום שבו אין כזאת. המשחקים והסמלים סביבם (ובמובן הזה לוובוזלה יש תפקיד חשוב במיוחד) גיבשו את החברה סביב הנבחרת המקומית ומשימת האירוח הלאומית, תוך טשטוש הניגודים המובהקים שקיימים בדרום אפריקה.

לטורניר ולהכנות שקדמו לו היה תפקיד מרכזי בשמירת הסדר החברתי, משום שהוא יצר מרחב, וירטואלי לחלוטין, שמשווה בין המעמדות. כזה שבמסגרתו כולם שווים, מונעים מאותם הרגשות ופועלים על בסיס אינטרסים זהים. הרצון להצליח הוא של כולם.

אבל בפועל, אשליית האחדות מתגבשת סביב משהו שהשפעתו על החיים האמיתיים זניחה לחלוטין. הרי בסיום מהמשחקים ילך אחד לביתו שבסווטו והשני לאחוזת הענק שלו, כשבאוויר ארומה כל כך חזקה שמערפלת את המציאות ומאפילה על ריחות פחות נעימים בהוויה הדרום אפריקאית.

נלסון מנדלה היטיב להפנים את התפקיד המאחד של הכדורגל, וכבר בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, ערב הבחירות הרב-גזעיות הראשונות בדרום אפריקה, עשה בו שימוש על מנת לסחוף את ההמון. לתפיסתו, נבחרת מעורבת תייצר, כלפי פנים וחוץ, הרמוניה שתפיח תקווה לעתיד חדש. בהתאם, היטה את כובד משקלו והשקיע מאמצים אדירים להביא את הצגת הכדורגל הגדולה בעולם לדרום אפריקה.

התקווה שעליה התבסס מנדלה משמשת בעיקר כמנגנון הרגעה לשסעים המובנים בחברה, והמעבר שלה ממגרשי הכדורגל לחיים האמיתיים נותר לרוב ברמת התודעה בלבד. הפער בין המגרשים לעולם החברתי הממשי, משמעותי מכפי שהיינו רוצים אולי לחשוב. בסקרים שנערכים מדי שנה בצרפת למשל, עולה כי בראש רשימת הצרפתים האהובים ביותר על בני עמם ניצבים דרך קבע ספורטאים, בני מהגרים (זינדין זידאן ממוצא אלג'יראי, יאניק נואה החצי-קמרוני ותיירי הנרי שהוריו נולדו בקריביים). בתודעה נתפס הספורט כמגשר בין פערים, אלא שהיחס למהגרים בצרפת כידוע מורכב הרבה יותר.

***

ההצלחה המקצועית של האפריקאיות מגבירה אף היא את האשליה, משום שהיא בעיקר זורה חול בעיניהם של המעמדות הנמוכים. האחרונים משוכנעים כי הכדורגל, עם סכומי הכסף המהירים והעצומים שהוא מציע, יעניק להם סולם באמצעותו יוכלו לטפס במעלה ההיררכיה החברתית. מבט חטוף על סגל נבחרת דרום אפריקה מלמד על דומיננטיות מוחלטת של שחקנים שחורים (להוציא שחקן בודד), שחלקם הגדול משחקים מחוץ לגבולות המדינה ומשתכרים סכומי עתק.

במקום בו הסיכוי להיחלץ ממצוקות החיים אינו גבוה במיוחד, ההצלחה של הנבחרת, או של שחקנים אפריקאים כבודדים, מייצרת אשליה כאילו הכדורגל הוא המפלט האפשרי הראשון מתחתית הסולם החברתי. כאילו גורלם של נפגעי הסדר החברתי נתון בידיהם.

אבל כמה באמת הצליחו לצאת באמצעות הכדורגל מאותה קרקעית? כמה בני מקארתיים וסטיבן פינאריים יש בדרום אפריקה? כמה תואמי דרוגבה וטורה יש בחוף השנהב? בודדים.

האשליה מעניקה לרבים תחושה כי יוכלו לשפר באופן דרמטי את מעמדם באמצעות התמחות, שלכאורה תלויה רק בכישוריהם והתמדתם. מחקרים ממקומות שונים בעולם מצביעים על אחוז עצום של בני המעמדות הנמוכים שממש מאמינים כי בעזרת הספורט יוכלו לצאת ממצוקתם (ובהתאם, משקיעים בו זמן וכסף רבים), בעוד שהמציאות מוכיחה כי בודדים הם אלה שמצליחים: בארה"ב, למשל, יש פי עשרים עורכי דין ופיזיקאים אפרו-אמריקאים מאשר ספורטאים מקצועיים, ועדיין רוב הצעירים מטים את יהבם לספורט.

בכך למעשה מייצרת ההצלחה האפריקאית על המגרשים תחושה שהמעמדות החברתיים ניתנים לשינוי, באופן שתלוי בעיקר בנחישות של הפרטים. כשאלו פני הדברים, תחושות הקיפוח נדחקות והמאמצים מופנים לכיוון הכדור, שמהווה לכאורה תרופה למציאות החברתית. בעוד שתפקידו האמיתי, הלכה למעשה, הוא בעיקר לשמר הסדר החברתי.

הדרך שבה אוהדי הכדורגל ובעיקר התקשורת מאדירים את הסיפורים האנושיים של אותם ילדים חסרי כל, שהצליחו לעשות את זה בזכות הכדורגל, רק מגבירה את האשליה לפיה כל אחד יכול.

אין להתפלא אם כך שהצלחות בודדות של שחקני כדורגל ערבים במדינת ישראל למשל הפכו את מגרשי הכדורגל לזירה מרכזית באשליית ההיחלצות מההיררכיה החברתית עבור ערביי ישראל. הנתונים מלמדים כי למעלה משליש מקבוצות הכדורגל בישראל הינן ערביות, בדיוק כפי שילדים ברזילאים מהפאבלות או נערים משכונות עוני באפריקה נוהרים בהמוניהם לכדור הקסם.

* ד"ר אילן תמיר הוא מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת הספורט במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ובאוניברסיטת בר-אילן