פסגת הפחד

שתי המלצות הצפייה הקודמות מוכיחות שהאימה נמצאת, קודם כל, בחיים האמיתיים. אולי כדי להתמודד איתה אנחנו ממציאים לנו גם כמה סיפורי אימה בדיוניים.

הסרט הזה נמצא על הגבול בין ז'אנר המתח לאימה. איפה בעצם עובר הגבול הזה? אולי במכובדות ההפקה - הרי סרט בכיכובם של הריסון פורד ומישל פייפר לא יכול להיות באמת סרט אימה (ממש כמו "שתיקת הכבשים, או "פסגת הפחד"). ובכל זאת, מדובר במותחן די מבהיל, שהיה בין הראשונים לסמן את הפרבר הבורגני השקט והנינוח כזירת האימה החדשה.

פייפר היא צ'לנית, שבחייה מופיעים סימנים מפחידים, והיא מרגישה כאילו היא נרדפת בידי רוח של אישה מן העבר. בטרם תשתבש עליה דעתה סופית, היא פונה לעזרתו של בעלה האוהב (פורד). אלא שמתברר שדווקא בעברו של הבעל טמונה האחריות להופעת האישה המתה בסיוטיה של פייפר הענוגה.

מותח, מפחיד ויחד עם זאת - אלגנטי ונבון.

עת להרוג

"מאי לאי", א' 22:00, ערוץ 8 (הוט)

הסיפור המוכר הזה מזעזע כשלעצמו, אבל לפעמים נדמה שהקונטקסט מזעזע עוד יותר:

כמה מבין הקוראים, שגילם נניח פחות מ-50 שנה, יכולים לנסח במשפט אחד על מה ולמה הייתה מלחמת וייטנאם? זו שזכתה לכינוי "מלחמת הסלון" של האמריקנים בבית.

האם יבוא יום ומישהו יגיב בהרמת גבה שפירושה "וואלה, לא זוכר" על המלחמות שנראות לנו היום כדבר העקרוני והחשוב ביותר?

ובכל זאת, גם במלחמות-שווא הקורבנות הם אמיתיים, ומה שהתרחש בכפר הווייטנאמי מאי לאי הפך לאחד הסמלים הבולטים ביותר של פגיעה באזרחים, כתופעת לוואי חמורה של המלחמה ההיא.

אין כמעט אדם בעולם שלא מכיר את תמונת הילדה העירומה הנמלטת מבוהלת מהתופת, ואין כמעט אמריקני - אפילו הוא רפובליקני עד שורשי ציפורניו - שיכול להסביר מה לטבח שביצעו החיילים בכ-300 אזרחים, ולביטחון הלאומי האמריקני.

הסרט מביא את סיפורו של היום ההוא ועדויות של חיילים שהשתתפו בקרבות והמסקנה עגומה: קח חייל, אדם מוסרי בבסיסו, שים אותו מספיק זמן בקרב אוכלוסייה עוינת - ותקבל רוצח בפוטנציה.

סיטואציה מסוימת, במוקדם או במאוחר, תגרום לו לממש את הפוטנציאל.

אנחנו אוהבים מאוד להשליך ממקומות אחרים על מצבנו שלנו. ובכן, מבחינה צבאית גרידא, ארצות הברית הפסידה כמעט בכל המלחמות שניהלה בשעתה נגד הקומוניזם.

מה שהכריע לבסוף את המערכה, ששיגעה את האנושות במשך קרוב ל-50 שנה, ונודעה בשם הסקסי "המלחמה הקרה", היה דווקא עליונותה של כלכלת השוק - אותו קפיטליזם המושמץ מאוד בשנתיים האחרונות - על פני הכלכלה הסוציאליסטית. עכשיו תרגמו את זה לעברית.

כשאבא הוא השטן

"החטאים של אבא, פאבלו אסקובר", א' 22:00, יס דוקו

בעולם שבו פחות ופחות מיומנויות עוברות בירושה מאב לבנו, נחמד לגלות שדווקא הזירה הקרימינלית נשארה רומנטית לפחות כמו בימי "הסדנק". פשע הוא אחד ה"מקצועות" המשפחתיים ביותר שיש. אבל יש כמובן יוצאים מן הכלל. סבסטיאן אסקובר, למשל, הוא בנו של מי שנחשב לרע במיוחד אפילו בקרב "הרעים", ברון הסמים הגדול פאבלו אסקובר.

כמעט כרגיל, כשמציירים דיוקן של אדם בידי משפחתו הקרובה מתגלים גם פניו האנושיים, היותו אב טוב לילדיו או בעל טוב לאשתו. בעבורם, שבילו חלק ניכר מחייהם בזיג-זג העברייני המוכר, בין חיי מותרות שקשה אפילו לדמיין לבין בריחה מתמדת מהשלטונות ומיריבים "עסקיים", היה אפילו הרשע הגדול קודם כל איש משפחה.