תערוכת יחיד לאלינור מילצ'ן, בתו של ארנון, בגלריה אלון שגב

"גדלתי בסביבה מאוד ויזואלית, אמא חובבת אמנות, אבא עוסק בקולנוע (איל הקולנוע ארנון מילצ'ן). בגיל 14 נכנסתי בבית הספר לחדר חושך ומצאתי שם דרך ביטוי", כך מספרת אלינור מילצ'ן על דרכה האינטואיטיבית לצילום ולאמנות.

בית הספר שבו למדה לא היה בית ספר רגיל. היא נולדה בארץ אך גדלה בין צרפת וארה"ב ובתיכון למדה בפנימיה יוקרתית. "הייתי ילדה מאוד שקטה וזו הייתה פתאום דרך נפלאה להתבטא. למדתי לדבר באמצעות הויז'ואל".

אמנות היא למדה לבד, מתוך סקרנות ורעב מתמיד ליידע ולאסתטיקה, ובעזרת אמה, שחשפה אותה לכל התערוכות החשובות בעולם. באוניברסיטה למדה דווקא מדע המדינה ושיווק, וכהמשך טבעי ללימודים הפנתה את כוחותיה היצירתיים תחילה לתעשיית הפרסום. הצילום תמיד היה שם בצד, כתחביב, עד שהגיעה הטלטלה ששינתה הכול.

"בעבודה בפרסום הרגשתי עם הזמן כמו ד"ר ג'קיל ומר הייד. זה לא היה הקול שלי בקריאייטיב שיצרתי, אלא הצורך לשרת מוצרים ומסרים של אחרים. בגיל 25, אחרי 5 שנים בעולם הפרסום יצאתי לחופשה וחזרתי ממנה חולה, ואז הבנתי שהחיים מאוד קצרים והדבר היחיד שמבטא אותי כפי שאני באמת הוא העבודה דרך המצלמה".

ערב פתיחת התערוכה שלה בגלריה אלון שגב, בתחילת החודש, ישבה מילצ'ן בקומה השנייה של הגלריה, כנסיכה במגדל הממתינה לאביריה. אך מילצ'ן שלא כנסיכות מהאגדות, כלל אינה לכודה, להיפך, היא שולטת בדברים ביד רמה והיא הלוכדת - את הרגע, את האור ואת הרעיונות, אותם היא מנציחה על לוחות כמו אוסף פרפרים. "הצילום מקפיא את הרגע. העולם כולו תחום בפריים והשאלה היא איך נמלטים מהמגבלה הזו ומספרים סיפור יותר מורכב".

הסיפור שלה עבר לשפה אבסטרקטית יותר ויותר, כאשר היא מעבדת את החשיפות והדימויים שלה הופכים לרישומי אור שקופים. "התחלתי לשחק עם ערפול, צבעים, השתקפויות וצללים. אני לא לוקחת את המראה השטוח שלך הצילום, רגע קפוא בדו ממד. חיפשתי רעיון איך להעביר את הרגש והתחושה לצילום.

"בהתבוננות בציור יש מודעות למשך הזמן שלקח לאמן ליצור אותו. בצילום אני לא מחפשת את האסתטיקה של הרגע אלא את הרגש והרעיון שליוו את הרגע הספציפי הזה". את רישומי האור שלה היא מדפיסה על גבי לוחות פרספקס, בסדרה הנקראת "Urbanlands" היא מתעדת נופים אורבניים קונקרטיים (ניו יורק ותל אביב) אך מצליחה להפוך אותם ל"שום מקום", כך שהעין הולכת לאיבוד. רישומים מסוג דומה היא מציגה גם בעבודות הווידאו שלה, שאחת מהן הוצגה בטיימס סקוור בניו יורק.

לעומת רישומי האור המופשטים, בסדרה הנקראת "דש", היא מציגה מעין מקרא אישי, מראי מקום מאוד מפורטים - על גבול ה"סטורי בורד" - של חייה כפי שתיעדה אותם שבוע שבוע. היא מכנה אותם "זיכרון ויזואלי" שהצטבר אצלה, הכולל תמונות, פתקים, שרבוטים ומשפטים אקראיים שרשמה לעצמה, והם מייצגים "כל מה שאספתי, שחוויתי, מה שנגע בי באותו זמן".

לכאורה לוחות הסדרה "דש" הם מעין יומן אישי, בפועל הם נותרים סתומים ומצליחים להעביר רפרוף של מבט על חייה האישיים, מעין תחושת "כמעט".

Through the Looking Glass, גלריה אלון שגב, רוטשילד 6, תל אביב