התקף ניקוטין

א. ישבתי על הבר ולגמתי בירה קרה. באופן אוטומטי, לא מודע, טפחתי קלות על הכיסים שלי וראיתי ששכחתי לקנות סיגריות. לא היה לי חשק לצאת לקנות, אז שנוררתי קאמל אחת מדפי ועישנתי אותה. 20 דקות אחר-כך התעורר בי שוב אותו החשק, ואיתו התעורר אותו חוסר החשק לצאת לקנות. העפתי מבט סביבי, לראות ממי אשנורר לי עוד אחת, ופתאום זה נפל עליי, או אולי יותר נכון, בקע מבפנים: די, אמר קול בתוכי, עישנת מספיק סיגריות בחיים שלך. יותר מ-20 שנה. 150 אלף סיגריות, בהערכה זהירה מאוד.

זה היה לפני 3 חודשים ויומיים או שלושה. כשאני חושב על זה, נדמה לי שזה היה ביום העצמאות, אבל אין טעם להצביע על סמליות. מאז אני לא מעשן. אם אתם קוראים את הטור הזה כבר כמה שנים ברציפות, זה ודאי הרגע שבו אתם שואלים את עצמכם: שוב? ובכן, כן, אבל לא כמו בפעמים הקודמות, כי הפעם זה לתמיד.

אני עם הסיגריות גמרתי, וזה על אף שהסטטיסטיקה אומרת שיש לי לא יותר מ-30% להצליח להישאר לא מעשן גם בעוד שנה מהיום, וזה מפני שאני עושה את זה לבד, בלי עזרים, תחליפים, סדנאות, ספרים, מהפנטים או הילרים למיניהם. אבל אני לא צריך אף אחד. הפעם זה אני מול תעשיית הסיגריות, ראש בראש.

ואני הולך לנצח את החולרות, אפילו שלהם יש הכול - חומרים ממכרים, תקציבים בלתי מוגבלים, הוליווד - ולי אין כלום. הנשק היחיד שיש לי בינתיים הוא הריח שלא עולה מהמפגש בין החלקים העליונים של האצבע והאמה של יד ימין: לא עולה משם צחנת הניקוטין שנספג בעור, צחנה שכבר למדתי לקבל כשלי.

זה בהחלט המקום לציין שהטור הזה לא נועד לשכנע אף אחד או אחת להפסיק לעשן. לעשן זה כיף. לעשן זה קול. לעשן זה מרגיע. לעשן זה מעורר. אין לי שום עניין בלשכנע אחרים, בקושי את עצמי הצלחתי לשכנע.

להפסקה הזו קדמו חודשים של החלטות שלא עמדתי בהן: באחד בפברואר אני מפסיק. טוב, אחרי שאגמור את הפאקט מכרתים; טוב, אחרי הפאקט מפינלנד; טוב, באחד במארס; טוב, בחמישה עשר; וכך הלאה. עד שהקול הפנימי אמר את דברו.

ב. מאחר שאני תאגיד הנאמן לעיקרון השקיפות, הנה דו"ח הרבעון הראשון שלי בלי סיגריות. אני מעריך שבזמן הזה לא עישנתי משהו כמו 1,400-1,500 סיגריות, לא בזבזתי משהו כמו 2,000 שקל שאותם לא חסכתי, ועליתי משהו כמו שני קילוגרמים וכרס קטנטונת הולכת ומצטברת לה. הימים הראשונים היו קשים. הייתי עצוב נורא. כל הזמן רציתי לבכות ולא ידעתי למה.

מקודם אמרתי שאין לי כלום מלבד חוסר בצחנה באצבעות, ואולי טעם טוב בפה. ואף שאין שום דרך או טעם להמעיט בחשיבות שני החושים האלה, הרי שזה לא רק זה. האמת היא שברבעון האחרון אני מרגיש יותר בחיים. מין תחושה שהדם אשכרה זורם, פועם, מפמפם, מפכה, שוצף בכל הגוף כמו שיטפונות במדבר יהודה, במיוחד אתם יודעים איפה. אפשר להתרגל לזה, בחיי שאפשר.

אבל זה לא רק זה. אני מרגיש יותר שאני יותר בחיים מפני שהעישון הוא דבר אוטומטי כמעט לגמרי. הסיגריה של אחרי הזה, והסיגריה של לפני ההוא, הסיגריה של הכתיבה והסיגריה של הקריאה, סיגריה לכל אירוע וסיגריה לכל אין-אירוע.

כשאתה מפסיק לעשן, בטח אחרי שעישנת יותר ממחצית חייך, אתה מוצא את עצמך בעל כורחך מתעמת, אם אפשר לקרוא לזה ככה, מול הכלום של היומיום. אתה מוצא את עצמך שם לב לדברים שמקודם לא השגחת בהם. כי שום דבר כבר לא אוטומטי, יש מידה של מאבק בכל פעולה שאתה עושה, יש אלמנט של ויתור בכל רגע, אין עשן להתחבא מאחוריו, אין שלל האלמנטים, הטריקים והשטיקים שעמדו לרשותך בתור מעשן. זה אתה, ואתה לבד.

להפסיק לעשן, ככה לבד, זה אקט שכולו מודעות; ומודעות זה טוב.

ג. בינתיים קל לי, אולי אפילו קל מדי. מפעם לפעם עוברת לי בראש מחשבה על סיגריה. אני פשוט מסתכל עליה ונותן לה לחלוף. לראות מעשנים ולשהות בחברתם לא עושה לי חשק. להפך - זה נראה לי מנהג מעט משונה. וגם כשאני הולך לבד עם עצמי בלילה ברחוב לא בא לי.

היתה רק פעם אחת שהייתי קרוב לשבירה. זה היה כשהייתי במס הכנסה. כבר שנים יש לי איתם איזה עניין לא פתור, שעומד להיסגר ממש עכשיו סוף כל סוף. הפרטים לא משנים, מה שמשנה זה שכל כמה חודשים אני נדרש ללכת לשם, וזו אף פעם לא חוויה נעימה.

לא נעימה זה האנדרסטייטמנט של המאה. אפשר לומר שאני סובל מביורוקרטופוביה. טפסים מאיימים עליי, פקידים מפחידים אותי, וכל מה שהשם שלו מתחיל ב"רשות" פשוט עושה לי חררה.

בכל פעם שאני נכנס לקריית הממשלה בתל-אביב, מול מגדלי עזריאלי, אני ממש יכול להרגיש את כל השרירים שלי נתפסים, את הגרון שלי מתייבש, את המוח שלי מתרוקן, יוצאים לי חצ'קונים, בא לי לשלשל, דברים נופלים לי מהידיים, אני מזיע, קר לי, עיניי מתרוצצות בחוריהן, אני רואה עיגולים סגולים, יש לי צלצולים באוזניים, אני חצי עצבני וחצי אפאתי. אפשר בהחלט לומר שאני מאבד כל צלם אנוש. פשוט זוועה.

זה כנראה מה שמונע ממני לגמור אחת ולתמיד את הסיפור הזה עם מס הכנסה; בכל פעם אני נשבר רגע לפני קו הסיום ונמלט משם. זו ממש לא ההפרעה היחידה שיש לי, אבל זו בהחלט מהחמורות שבהן.

כך או אחרת, השבוע שוב נאלצתי לסור למגדל הרשע. סבלתי מכל הסימפטומים שתוארו לעיל ומעוד כמה שהנייר לא סובל. אבל עשיתי את מה שבאתי לעשות עד הסוף.

היו שני הבדלים מהפעמים הקודמות: שמתי לב שאני לא היחיד שסובל מביורוקרטופוביה; הפעם ראיתי שכמעט כולם כאלה - להוציא שליחים, יועצי מס, רואי חשבון, עורכי דין ומאכערים למיניהם. כל מי שהוא אדם רגיל נראה לי סובל בערך כמוני. זה יכול היה להיות רגע יפה של שותפות גורל, של סולידריות בין הנאנקים תחת העול, אבל קשה לגלות סימפטיה כלפי האחר כשכל מה שאתה רוצה זה פשוט לעוף מהגיהינום הזה.

התביישתי בעצמי שלא יכולתי להתעלות, אבל לך תתעלה כשכל הגוף שלך מגרד.

ד. ההבדל השני היה שהפעם הגעתי לשם כאדם שהפסיק לעשן. חצי שעה בערך לתוך הביקור שלי התחלתי להרגיש את החשק לסיגריה עולה בי, מציף אותי. אל מול האימה והחידלון שברשות המסים נדמתה בעיניי רוחי הסיגריה כמה שיציל אותי מכל זה. עם כל דקה שעברה עלה והתגבר החשק, התחלתי לראות סיגריות דלוקות מרחפות מולי באוויר כמו הזיה. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה ניקוטין. לכל מקום שאליו הפניתי את מבטי ראיתי אנשים עם קופסאות סיגריות בכיסים. כל ישותי, כל הווייתי, כל נים, כל וריד, כל סנטימטר בגופי זעקו סיגריה.

זה היה סיוט של ממש. כשהגיע תורי התיישבתי מול הפקיד ולא יכולתי לעשות דבר. הייתי משותק כמעט לחלוטין. איכשהו יצאתי ממנו ופניתי לצאת מהבניין. הרגשתי כאילו סיגריה ענקית מושכת אותי החוצה.

בקומת היציאה כבר התחלתי לבלוש סביבי, כמו נרקומן, להחליט ממי אבקש סיגריה. בחרתי באדון אחד, שקופסת קאמל רכה נראתה בבירור דרך כיס חולצתו הלבנה. הוא פסע לפניי, רגוע, עוד רגע אנחנו מגיעים אל הדלת המסתובבת. הלב שלי דפק בחוזקה, הלם כמו אלף תופי מלחמה.

ה. הוא יצא, ואני מיד אחריו. הוא שלח יד לכיס החולצה באותה תנועה אוטומטית, ושלף את החפיסה. היו שם יותר מ-10 סיגריות, להערכתי. מכיסו שלה מצית. סליחה, שמעתי את עצמי אומר, וקולי הגיע אליי ממרחק של עשרות קילומטרים. האיש הסתובב אליי, הסיגריה כבר תחובה בפיו, ביד שמאל הוא מגן על הלהבה הקטנה של המצית ומבט שואל על פניו.

כלום, שמעתי את עצמי אומר, קצת יותר מקרוב, מקרב את אצבעות יד ימין לאף ושואף עמוק את האין-ריח שעולה מהן.

היה זה רגע יפה של ניצחון. גם על חברות הטבק, גם על רשויות המס, גם על החולשות של עצמי. בהחלט אירוע הולם לסוף הרבעון הראשון שלי בלי סיגריות.

אבל בחיי שהייתי קרוב, קרוב מדי להישבר.

 דרור פויר

הרהור

אל מול האימה והחידלון נדמתה בעיניי רוחי הסיגריה כמה שיציל אותי מכל זה. כל סנטימטר בגופי זעק סיגריה.