גדולים (או אולי גדולים מדי?)

יש בעיה עם ההתקוטטות הנהדרת בין אלברטו קונטאדור לאנדי שלק בטור דה פראנס: אין לי עם מי לדבר עליה. כל פעם שאני מנסה להבריג את הטור דה פראנס לשיחת ספורט, הבנאדם שמולי יותר מהנהן ממדבר ואני רואה עליו שתוך כדי הנהונים הוא מחפש דרך לשנע את השיחה לשדה ספורטיבי אחר. העסק הזה התחיל בערך יום-יומיים אחרי ההתרסקות - המילולית והאלגורית - של לאנס ארמסטרונג בקטע השמיני של הטור. כמה ימים לאחר אותה התרסקות התחילה בסט. אנדרוז, סקוטלנד, אליפות בריטניה הפתוחה, אחד מארבעת המייג'ורים בגולף, עטופה בציפייה להתפוצצות של טייגר וודס, שאם הוא "צריך לבחור מסלול אחד לשחק עליו זה המסלול בסט. אנדרוז". וודס התנדף מהעשירייה הראשונה ביום השלישי; אני הגבתי בהתעלמות מהיום הרביעי והמכריע.

הסיבה להתעלמות שלי מאליפות בריטניה (לאחר שוודס נהיה לא רלוונטי) ושל הרבה יותר אנשים מהטור (לאחר שארמסטרונג נהיה לא רלוונטי) היא המאניה-דיפרסיה שמאפיינת את הדור הנוכחי בספורט העולמי: בשפיץ שלו עומדים כמה אנשים - מייקל פלפס, רוג'ר פדרר, יוסיין בולט, ולנטינו רוסי, מיכאל שומאכר, וודס, ארמסטרונג - שיש קייס יותר מלגיטימי לטענה שכל אחד מהם הוא הגדול בהיסטוריה בתחומו; ברם: כמעט כל מי שמאחוריהם די מדכא. מחקר אמריקאי שבדק את ההשפעה של וודס על הרייטינג של גולף ב-2007 גילה כי טורנירים שבהם הוא השתתף וסיים בין חמשת הראשונים קיבלו 171% יותר חשיפה מאלה שמהם נעדר או השיג תוצאה לא טובה. הקאמבק של ארמסטרונג הקפיץ ב-77% את שיעור הצופים בטור דה פראנס בארה"ב לפני שנה. הרייטינג של גמר ווימבלדון השנה, הראשון שפדרר נעדר ממנו לאחר שבע שנים, צנח ב-55% לעומת גמר 2009.

זה לא תמיד היה ככה. אם ננכה מהרשימה את השחייה (שמפציעה באמת רק אחת לארבע שנים במשחקים האולימפיים) והמוטוג'יפי (ענף לא מאוד פופולרי) נגלה שראשי החץ בדורות קודמים - ודור בספורט זה עניין של מקסימום עשור - היו הרבה יותר רחבים. בשנות ה-70 לטניס היה את בורג, קונורס, מקנרו, וילאס, נסטאסה, ארתור אש; בשנות ה-80 את לנדל, בקר, אדברג, וילאנדר, יאניק נואה; בשנות ה-90 את סמפראס, אגאסי, קורייר, איבניסביץ', ראפטר. האתלטיקה לבלבה בשנות ה-80 וה-90 כשבחזית עמדו קרל לואיס, אדווין מוזס, דיילי תומפסון, סרגיי בובקה, מייקל ג'ונסון, לינפורד כריסטי, חאבייר סוטומאיור. בפורמולה 1 משל במשך עשור וחצי מקבץ פנטסטי של גיבורי נהיגה - נלסון פיקה, ניקי לאודה, אלן פרוסט, איירטון סנה, נייג'ל מנסל - עד ששומאכר ניכס את הענף באמצע שנות ה-90.

***

גם בענפים קבוצתיים אולטרה-פופולריים כמו כדורגל ניכר דילול בכמות - ובניגוד לספורט היחידני גם באיכות - הסופרסטארים. כמה כדורגלנים באמת הותירו חותם, אם ברמת התארים ואם ברמת האישיות, על פרק זמן של יותר משנתיים-שלוש בדור הנוכחי? מסי, אולי כריסטיאנו רונאלדו. לעומת זאת: קרויף, בקנבאואר, גרד מולר, ג'ורג'י בסט, דינו זוף (שנות ה-70); מראדונה, פלאטיני, דאלגליש, זיקו, סוקראטס, ואן באסטן, חוליט (שנות ה-80); רומאריו, סטויצ'קוב, באג'יו, קאנטונה, בקהאם, רונאלדו, זידאן, ראול (שנות ה-90). אולם בכדורגל מי שמושיבות ישבנים על כסאות במגרש או על כורסאות טלוויזיה בבית הן הקבוצות, שצבועות במסורת ופולקלור ונרטיב וקשר רגשי עמוק עם הקהילה. הספורט היחידני חי ומת, בסופו של דבר, על מזל.

השאלה איזה מזל עדיף: כזה שמנקז לכמעט כל ענף מז'ורי ספורטאי-על שקורא תיגר פחות או יותר על כל מה שחשבנו שאפשרי בתחומו, או כזה שמגדל שורה של כוכבים עצומים?

את התשובה שלי ניסח הכי טוב הסופר האמריקאי דייויד פוסטר וואלאס, טניסאי נוער לא רע ואחד הכותבים המבריקים בארה"ב בשנות ה-90, שסבל מדיכאון כל חייו והתאבד לפני כשנתיים בגיל 46. ב-2006 נסע פוסטר וואלאס לווימבלדון רק כדי לראות את פדרר מהמגרש. כשחזר הוא פרסם ב"ניו יורק טיימס" טקסט מכונן תחת הכותרת "פדרר כחוויה דתית". הטקסט נפתח בפסקה שבקלות אפשר להחליף בה את השם פדרר בכל אחד מהשמות של ספורטאי העל בדור הנוכחי: "כמעט לכל אחד שאוהב טניס ועוקב אחר סבב הגברים בטלוויזיה היו מה שאפשר אולי להגדיר כ'רגעי פדרר'. אלה רגעים, בזמן שאתה רואה את השווייצרי משחק, שבהם הלסת נשמטת ועיניים נדחפות החוצה מחוריהן וצלילים שאתה משמיע מביאים בנות זוג מחדרים אחרים כדי לראות אם אתה בסדר".

תמורת הזכות לחוות רגעים כאלה, אין לי בעיה לוותר על גמר ווימבלדון פעם בשמונה שנים.