הצעה אחרת לטיפול בשכר המנהלים

שכרם של חלק מהמנהלים הבכירים יוצר בעיה חברתית הולכת וגוברת, במדינה שבה פערי השכר הם מהגבוהים בעולם, ושהנהגתה מתנגדת אף לשינויים שוליים בשכר המינימום. מממצאי בנק ישראל עולה כי אין מתאם בין תוצאות פעילות החברה לתגמול המנהל, ובחברות שכשלו בהתחייבויותיהן לציבור, לא נפגעו המשכורות.

ספק אם החשש לבריחת מנהלים מתקיים דווקא בתחומי הבנקאות, הביטוח והנדל"ן, שבהם השכר גבוה ביותר, וקשה להניח שמנהלי תאגידים בענפים אלה יעזבו אותנו לחו"ל ולאנחות. מסתבר, שציון שכר המנהלים בדוחות הכספיים הביא לתוצאות הפוכות מהמצופה, שכן בכירים דרשו השוואה לרף הגבוה.

לא נדון כאן בשאלת ה"שכר הראוי" למנהל, אלא בדרך שתינקט כאשר החברה משלמת "שכר חריג", מעבר לו.

אין מקום להגבלת שכר בחברות פרטיות, שהציבור אינו שותף לרווחיהן. הבעיה קיימת בחברות בורסאיות שבהן הציבור שותף בדרך של החזקת ניירות ערך של החברה; בחברות שחלק ניכר מהכנסותיהן מגיע מהממשלה באספקת שירותים או נכסים, ושמרווחיהן משולם שכר עתק מכספי הציבור; בחברות הנתמכות על-ידי הממשלה במסגרת עידודי מס או מענקים; בחברות הפועלות בענפים שבהם קיים קרטל או מונופול, רשמי או אפקטיבי. בכל אלה הציבור מסבסד את הבכירים.

ההצעות הקיימות מתמקדות בחברות בורסאיות, בעוד שהחברות שצוינו לעיל הן "ציבוריות" מבחינה מהותית; כי את שכר מנהליהן משלם בחלקו הגדול הציבור. לפיכך, יש לחייבן בכללים דומים. אי-הכרה בהוצאת ה"שכר החריג" לצורך מס, הטלת קנסות או מס גבוה מאוד, יחולו במידה רבה על הציבור ועשויים לפגוע גם במי שאינו ניזון מהמדינה או הציבור. אין לתת לדח"צים או לאסיפות כלליות לקבוע את השכר - אם בשל חולשת אותם מוסדות, ואם מחשש למתן כוח למיעוט סחטן. הצעות להגשת תביעות ייצוגיות ואמון בכוחות השוק ידחו פתרון עד לבוא משיח.

חוק החברות מונע מבעלי השליטה לחלק דיבידנד על מניות ללא תשלום מקביל לציבור בהתאם לשיעור ההחזקה. המנהלים מונו מטעם קבוצת השליטה, והם במהותם חלק ממנה, ולכן הטבות למנהלים מחייבות הטבות מקבילות לציבור. (ותודה לעוה"ד לזר ורפאל). תשלום "שכר חריג" מעבר ל"שכר הראוי" ייחשב כדיבידנד, שחברה תוכל לחלקו רק מתוך רווחיה; כך חברה ללא רווחים לא תשלם "שכר חריג" אלא באישור בית המשפט.

בתשלום "שכר חריג" הציבור יקבל דיבידנד כחלקו בהון המניות, ובהתאמות נחוצות ניתן לראות גם את ציבור מחזיקי האג"ח כבעלים לעניין זה. דוגמה: אם למנהל 10% מהמניות ו"שכרו החריג" 10 מיליון ש"ח, שאר מחזיקי המניות, שלהם 90% מהון החברה, זכאים לדיבידנד של 90 מיליון. הציבור מקבל את חלקו הראוי אך החברה תהסס אם לשלם "שכר חריג" לאור חלוקת הדיבידנד שעליה לבצע (אם למנהלים אין מניות, הם ייראו כמחזיקים ב-5% מהון המניות).

חוק החברות קובע סנקציות על חברה וממלאי תפקידים שביצעו חלוקה אסורה ורשות ניירות ערך מופקדת על אכיפת החוק לגבי חברות בורסאיות. בדרך דומה יפקח החשב-הכללי באוצר על החזר רווח יחסי בחברות שלגביהן ייקבע כי רווחיהן באים מקופת המדינה, והממונה על הגבלים עסקיים תפקח על הנעשה במונופולים ובקרטלים שאינם נסחרים בבורסה. החברה תדע שלתשלום חריג יש מחיר, שאינו עונש הפוגע גם בציבור, אלא מוביל לחלוקת רווחים צודקת. ההצעה אינה יוצרת עיוותים כלכליים ואחרים, והיא אפשרית ליישום ולפיקוח.

הכותב מכהן כיו"ר חברות ציבוריות, בעבר כיהן כמנכ"ל בנק מרכנתיל ומ"מ יו"ר חברת חשמל