מעשה בנעליים

"רחמנותם המיותרת של השופטים יצרה מצב שבו העונשים המוטלים על עבריינים הם בחזקת 'עלבון לחוק'. השופטים אינם קדושים בעלי כנפיים שירדו מן השמיים היודעים מה נכון ומה אינו נכון". הדברים הללו, שנשמעים כה מוכרים, לא נאמרו בימים האחרונים אלא לפני יותר מ-58 שנה. הדובר הוא שר המשפטים של מדינת ישראל, דב יוסף, בפברואר 1952.

ביקורת על העונשים שמטילים שופטי ישראל נשמעה תמיד, אך בזמן האחרון נראה כאילו היא כבר הפכה לתחביב לאומי. כמעט בכל פעם שמתפרסם גזר דינו של עבריין, מצטרפת אליה כמו ברפלקס מותנה ביקורת חריפה על החלטת השופטים.

עצם קיומה של הביקורת אינו דבר שלילי. הרשות השופטת בישראל ראויה לביקורת, וקיומה הוא חשוב ומהווה חלק מחופש הביטוי. הבעיה היא לא בעצם קיום הביקורת - אלא בשטחיותה וברדידותה.

ההרגשה היא שבנוגע לעבירות מסוימות, כגון עבירות של נהגים המסתיימות בתוצאות קטלניות, תמיד ידרוש רוב הציבור להחמיר בענישה, ואילו בעבירות אחרות, כמו למשל בעבירות אלימות של אנשי רשויות הביטחון, תמיד יבקש רוב הציבור להקל בעונש העבריינים.

אלא שהדרישות הגורפות הללו מתעלמות, פעמים רבות, מהנסיבות הייחודיות בכל מקרה ומאחד העקרונות המרכזיים והחשובים ביותר של המשפט - והוא שהענישה הפלילית היא אינדיבידואלית. בבואו של שופט לגזור דינו של נאשם מורשע, עליו לבחון תמיד את נסיבותיו הייחודיות של המקרה ושל הנאשם, ולהתחשב בהן כשהוא גוזר את עונשו.

פירוש מושכל

נראה ששיאה (הזמני?) של תופעת הביקורת הרדודה הגיע בשבוע שעבר בעקבות החלטת בית המשפט העליון להכפיל את העונש שנגזר על השוטר שחר מזרחי, שהורשע בהריגת גנב רכב, ולשלוח אותו ל-3 שנות מאסר. טיעונם העיקרי של המבקרים היה שמזרחי ביצע את מעשהו במסגרת תפקידו למניעת פשיעה, כיוון שחש סכנת חיים.

אלא שהביקורת הזו התעלמה לחלוטין מהממצאים העובדתיים אליהם הגיעו שופטי המחוזי, שאותם לא יכלו שופטי העליון אלא לאמץ. מזרחי ירה בגנב הרכב, מחמוד גנאיים, מטווח קצר, בעת שזה ישב במושב הנהג וניסה להימלט ממקום האירוע.

"קל מאוד לשופטים לכתוב פסקי דין במשרד ממוזג מבלי להכיר את עבודת הקודש של השוטרים", כתבו מבקרי ההחלטה, ושכחו כי זהו בדיוק תפקידו של השופט: לפרש את הדין בצורה שקולה ומושכלת, בנוחות המרבית, ללא לחצים חיצוניים.

שווים של החיים

דוגמא נוספת היא הביקורת שהופנתה בשבוע שעבר כלפי בית המשפט המחוזי מרכז, שגזר 3 שנות מאסר על בני-הזוג פנינה תורן ועומרי נעים, שהפקירו את הנער בן ה-13 אמיר בלחסן לאחר שנפגע ממכוניתם, ונמלטו.

גם במקרה זה נמתחה ביקורת ציבורית על החלטת בית המשפט בטענה כי העונש קל מדי. התקשורת וגורמים נוספים, כמו מנכ"ל עמותת "אור ירוק" שמואל אבואב, כינו את גזר הדין "מקל".

ואולם, גם הפעם בחרו המבקרים להתעלם מכך שהשיקול המרכזי של בית המשפט בבואו לגזור את הדין היה שבני-הזוג תורן ונעים לא היו בהכרח אשמים בתאונה, וזאת בניגוד לאשמתם הברורה בהפקרת הילד. אמנם הפקרתו של הילד הפצוע על הכביש היא מעשה דוחה ועלוב הראוי לכל גנאי, אך ספק רב אם ראוי לגזור בגינו עונש של יותר מ-3 שנות מאסר.

לאחר מתן גזר הדין השווה אביו של בלחסן בין העונש שניתן לדורסי בנו לבין העונש שהוטל על פיני כהן, שהורשע בהשלכת נעל על נשיאת העליון, דורית ביניש, ונידון גם הוא בבית משפט השלום בירושלים לשלוש שנות מאסר. "על ביניש זרקו נעל וקיבלו 3 שנים, והבן שלי שוכב במיטה ולא מגיב, זה מה ששווים חיים של ילד - כמו נעל", אמר האב.

על פניו, גם בעניינו של כהן הביקורת כלפי השופטים נשמעת שטחית, מכיוון שהיא אינה יורדת לעומקם של דברים ומסתפקת בטיעון הפשטני שהשופטים הטילו על כהן עונש חמור רק בגלל שהאלימות שלו הופנתה כלפי אחת מקרבם (והבכירה שבהם). אלא שבמקרה זה הביקורת על הביקורת צריכה להיות שונה.

אחידות בענישה

הטיעון שבית המשפט "בחיים" לא היה מטיל עונש של 3 שנות מאסר על אדם שזרק נעל על אדם אחר, אלמלא מדובר היה בנשיאת העליון, הוא אולי פשוט אך אינו פשטני. מדובר בטיעון לגיטימי וחשוב שצריך היה לעמוד לנגד עיני השופטים שנתנו את גזר הדין. משמעותו העמוקה היא ביקורת נגד מה שמכונה: "חוסר אחידות בענישה".

כאן בא לידי ביטוי עיקרון חשוב נוסף בענישה הפלילית, והוא שלצד זה שכל מקרה צריך להיבחן לגופו, חשוב גם שתהיה אחידות, עקביות ושוויוניות בענישה של בתי המשפט השונים.

התעלמות מערכת המשפט מהביקורת הציבורית על גזר דינו של כהן עלולה להביא לירידה נוספת באמון הציבור במערכת המשפט ולפגיעה בשלטון החוק. אך חשוב מכך, ההחלטה לשלוח את כהן ל-3 שנות מאסר, היא פשוט בלתי פרופורציונלית למעשה שעשה - למרות חומרתו - ולכן בלתי צודקת.