"חזרה לספרים שקראנו היא דרך לראות איך השתנינו"

גיל הראבן, סופרת, מחזאית, חברה יועצת באקדמיה ללשון העברית, מסאית ומנחה סדנאות לכתיבה יוצרת. נולדה ב-1959 בירושלים לסופרת שולמית הראבן ולאיש מדעי המדינה אלוף הראבן.

זכתה בפרס ספיר על ספרה "שאהבה נפשי" (הוצאת "כתר", 2002), רומן שגם זכה השנה בפרס הספר המתורגם הטוב ביותר בארה"ב.

החלה לפרסם בתחילת שנות ה-90. מספריה: "ארוחת צהרים עם אמא", סיפורים, 1993; "הסיפור האמיתי", רומן, 1994; "תקווה אם נתעקש", 1996;

"מוזה", רומן, 1995; "הדרך לגן עדן", קובץ סיפורי מדע בדיוני, 1999; "חיי מלאך", רומן, 2003; "האיש הנכון", רומן, 2005; "שפת קיר", אלבום ציורי גרפיטי (יחד עם עליזה אולמרט), 2007 ו"השקרים האחרונים של הגוף", רומן, 2008 .

"לב מתעורר", ספרה החדש וה-14 במספר, יצא לאחרונה בהוצאת אחוזת בית.

איזה בית קפה אהוב עליך במיוחד, ומדוע?

"פאפא אנדריאס, שעל גג ברובע הנוצרי בעיר העתיקה. מקום שבו אדם יכול לנשום עמוקות, להשתחרר ממחשבות טפיליות, ולהחזיר לעצמו, ולו לשעה קלה, איזושהי פרספקטיבה רחבה".

מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך אליך?

"זיגפריד ששון, משורר וסופר בריטי, שהוא גם אחד מגיבורי הטרילוגיה הנפלאה של פט בארקר על מלחמת העולם הראשונה. בעצם, אינני בטוחה שהייתי רוצה שיישב בשולחן הסמוך. הוא אחד האנשים המעטים בתבל שהיחס שלי אליהם גובל בהערצה, ואני בספק אם נכון וטוב להעריץ. בדבר אחד אני די בטוחה: סופרים גדולים נותנים לנו את מיטבם בכתיבה, ועל-פי רוב מוטב לפגוש את יצירותיהם ולא אותם".

מיהם הסופרים העבריים האהובים עליך ביותר?

"אהרן אפלפלד, אורלי קסטל בלום ושולמית הראבן, אמי ז"ל".

והזרים?

"גוגול, טולסטוי, דוסטויבסקי, נבוקוב, קפקא, אייריס מרדוק, פט בארקר, איאן מקיוואן, אדית וורטון, ג'ון אירווינג, סטניסלב לם ועוד רבים אחרים".

מה מעורר בך השראה?

"מסתורין גמור. קשה לומר. רעיון שקראתי, חצי סיפור ששמעתי, חלום שחלמתי, משפט שמישהו מאחורי אמר באוטובוס, שינויים במזג האוויר".

איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"גילגי, כמובן. וכל סיפורי המומינים".

מהו הספר האחרון שקראת, שהותיר עליך את רישומו?

"ספרו של קרל יאספרס 'שאלת האשמה', שעניינו באשמת הגרמנים ובאשמה קולקטיבית בכלל. כנות המחשבה של יאספרס והאופן שבו הוא משוחח שיחה אמיתית ומנסה לברר דברים לעצמו, הרשימו אותי מאוד".

אם היית יכולה לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?

"סוקרטס. ואם אפשר להזמין גם את הנושא, הייתי שמחה לשמוע אותו משוחח על אהבה. מסקרן אותי הטון שלו, עד כמה היה רציני ועד כמה השתעשע לו סתם. ומסקרן אותי גם אם היה מין טיפוס נפוח".

לאיזה ספר את חוזרת שוב ושוב?

"להמון ספרים. כל ספר שנפלא בעיני, קראתי יותר מפעם, ועל המדפים שלי עומדים כמה ספרים שבגללם אני מחכה למצור הבא על ירושלים, שבו אוכל אולי לחזור אל כולם.

"את 'אנה קרנינה', למשל, קראתי מדי עשור בערך החל מגיל 15, ובכל פעם נדמה היה לי שזה ספר שונה. חזרה לספרים שקראנו פעם היא בין השאר דרך לראות איך אנחנו עצמנו השתנינו".

את בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד: מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלכי?

"לבית קפה, כי שם אפשר אולי לחוש מעט את העיר. מוזיאונים מטילים עלי אימה, בעיקר הגדולים שבהם, ורק לעיתים נדירות אני נהנית באמת".

מה היית משנה או מוסיפה בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?

"הבנה בספרות נקנית, להערכתי, דרך ניסיון בקריאה ולא דרך תיאוריות ספרותיות. ככל שקילומטראז' הקריאה גדול יותר, כך גדלה גם היכולת ליהנות.

הייתי שואפת לכך שהחל מגיל צעיר הילדים יקראו ספר אחד מדי שבוע וישוחחו עליו בשפה נורמלית, בשפה שבה אנשים מחליפים ביניהם חוויות ורעיונות".

האם היית מגדירה את עצמך כפטריוטית ירושלמית?

"בהחלט. אני פטריוטית ירושלמית. גרה בשכונת רחביה בדירה שבה חיו הסבים שלי. עולה חדשה מרוסיה אמרה לי פעם שירושלים היא העיר הגדולה היחידה בארץ; עיר גדולה במובן של עיר חשובה בעולם. לדעתי, היא צודקת. רק בירושלים יכול אדם לצאת ולשוטט בעירו כתייר".

איזה ציטוט מספר כלשהו זכור לך במיוחד, ריגש אותך או גרם לך לפעול בדרך מסוימת?

"לוליטה, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש בשלישית בשיניים. לו.לי. טה." בעיניי, זו הפתיחה המושלמת ביותר שנכתבה אי פעם לספר. לא סתם אני זוכרת אותה בעל פה. זוהי פתיחה פתיינית לספר שכל עניינו בפיתוי ובהתפתות לחטא.

"ההשפעה של המילים האלה הייתה מיידית, כי מיד התפתיתי להניע את לשוני ולבדוק אם אכן היא טופפת שלוש פעמים על תקרת הפה.

"ציטוט אחר, שונה לגמרי, הוא מפרק 'המרד' באחים קרמזוב. איוואן מסביר לאחיו שאף שאיננו כופר בקיומו של האל, הוא לא מוכן לשתף פעולה עם טרוריסט אכזר. וכלשונו: 'אני מחזיר לו בכל הכבוד את הכרטיס'. מדובר בכרטיס הכניסה להרמוניה השמימית, לאחרית הימים, לגן עדן".

למה את מתגעגעת?

"לחורף קר. לא ברור לי מדוע הפסיכיאטריה מכירה בדיכאון חורף ולא בדיכאון קיץ. טוב, אולי לא דיכאון ממש. סתם דכדוך מתמשך".