אפשר היה לחשוב שאראל מרגלית יהיה מרוצה. הוא שב עכשיו לחדרי קרן ההון סיכון המאוד ירושלמית שלו, JVP (Jerusalem Venture Partners), לאחר שהוביל את ההנפקה הגדולה ביותר של חברה לא אמריקאית בנאסד"ק בשנים האחרונות - גיוס של 112 מיליון דולרים לפי שווי חברה של 800 מיליון דולרים בהנפקה. מרגלית אף זכה בכבוד לצלצל בפעמון שפתח את המסחר ביום שלאחר מכן, כאשר ערכה של קליקטק (QlikTech) החל לנסוק, עד שהתייצב על הסכום המכובד ולחלוטין לא שגרתי לימי מיתון אלה: 1.2 מיליארד דולרים.
במידה רבה מרגלית אכן מחויך, מפויס ורוחו טובה עליו. אבל על אף שכיכב שנים מספר ברשימת בעלי מגע הזהב (מידאס) העולמית של "פורבס", ואף שהוא יכול להתנאות ברשימה נאה ביותר של אקזיטים לקרנות שלו, הוא עדיין מסתובב עם התחושה שמחכים לו בפינה. לשיטתו, החזון שלו הוא הסיבה שבשלה הוא נידון למידה מסוימת של מנוד ראש ולחוסר הבנה מצד מתחרים בתעשייה שרק מחכים להזדמנות לשמוח לאידו.
"נדיבות", הוא אומר בראיון בלעדי ל-G, "זו היכולת לשמוח בהצלחתו של האחר. קנאה זה ההפך. כשאת ממפה את ישראל איפה היית שמה אותה?".
רבע משווי של יותר ממיליארד דולרים זה המון כסף, אבל בשלב הזה, עבור JVP מדובר בכסף וירטואלי בלבד: תנאי ההנפקה של קליקטק חייבו את שתי הקרנות המעורבות לא למכור מניות במשך חצי שנה, וגם לאחר מכן הן יוכלו לעשות זאת רק דרך הנפקה משנית. בתקופה כזאת, הכול יכול לקרות.
"הנפקה, וזה מה שאנחנו תמיד מלמדים את היזמים, היא לא עסקה שמרוויחים ממנה כסף", מסביר מרגלית. "הנפקה זו לא טרנסאקציה, זו טרנספורמציה; משהו שחברה יכולה לנצל כדי למצב את עצמה אחרת בעולם, לנצל את הכסף ולגדול בצורה משמעותית. כרגע אנחנו לא באקזיט, אלא בתחילת פרק חדש".
עם זאת, הנפקה בתקופה כזאת היא דבר לגמרי לא פשוט. "יוון התמוטטה לנו חודש קודם", מזכיר מרגלית. "השוק מאוד עצבני, וזה יוצר לחץ מאוד כבד על המחיר, הבנקאי שלך (החתמים) רוצה למכור אותך בדיסקאונט".
אז התפשרתם?
"בעניין הזה צריך להיות גם ריאלי וגם לא אבו-עלי; ומצד שני צריך להיות קשוח עם כולם, גם עם הבנקאים".
"תמיד נחמד ש'נפגשים עם כסף'"
קליקטק, ש-JVP מחזיקים בכרבע ממנה, היא חברה שוודית במקור, השייכת לתחום של "בינה עסקית" ועושה מה שמרגלית מגדיר בדרכו הציורית "דמוקרטיזציה של מידע בתוך ארגון". בדרך כלל מערכות מידע בארגון חשופות רק לקבוצה מצומצמת של בכירים. המערכת של קליקטק לוקחת את המנטליות של האינטרנט, הפתוחה לשאוב ולהוסיף לה מידע באופן ספונטני, ומכניסה אותה לתוך העולם הפנים ארגוני. כמובן באופן נוח לשימוש ומוגן מפני עיניים חוץ-ארגוניות.
עכשיו כבר אפשר לגלות, אומר מרגלית, שהיו הרבה התלבטויות בדרך: למכור ולהמשיך הלאה, או ללכת בדרך שיכולה להביא לרווחים גדולים יותר אבל היא גם מסוכנת יותר: לגייס כסף ולהמשיך. "לחברה הזאת", הוא אומר על קליקטק, "היו הצעות מכר, כמובן במחירים הרבה יותר נמוכים משווייה היום. וכשיש הצעות כאלה, תמיד היזם ושניים-שלושה מבעלי המניות אומרים, למה בעצם שלא ניקח את הכסף ונלך. ואז מתחיל דיון והיזמים באים ואומרים, תראה, יש לנו אחריות כלפי העובדים לקחת את הכסף, שייהנו מהפירות".
ומה ענית להם?
"שאלתי, העובד הזה שהצטרף אליכם בתוך האדם מספר 14 בחברה, ולפני כן עבד בחברה גדולה, למה אתה חושב שהוא בא לעבוד אצלך? מה הוא אמר לאשתו בעשר בלילה כאשר הם התלבטו אם לעזוב מקום עם ביטחון כלכלי וללכת לחברה חדשה? הוא בא אליך כי הוא ראה בך אדם שאם הוא יראה את הארץ המובטחת - יהיה לו הכוח הנפשי ללכת אליה".
מרגלית ובעלי המניות שלחו את יזמי החברה לשבת במקום מבודד יומיים, בלי סלולריים, לדון בעתיד החברה ולשים הכול על השולחן, בלי הסתרות ומילים יפות ובלי להסתתר מאחורי העובדים. אחר כך הם גם הצטרפו אליהם. המנכ"ל אמר שהוא קצת עייף, "ואז היה צריך לברר למה הוא מתכוון".
מה זאת אומרת?
"התברר שהוא לא עייף בכלל, אלא שהמשפחה שלו רוצה להישאר בשוודיה, ולא לעבור לארצות הברית".
מרגלית הציע למנכ"ל השוודי להפוך ליו"ר החברה, ושסמנכ"ל התפעול ייסע לארצות הברית כמנכ"ל. "גם אשתו בחיים לא תעבור", אמר המנכ"ל למרגלית, ורק לאחר שזה תפס את האישה לשיחת שכנוע איך לבעלה יש סיכוי "לרכוב על הגל של החברה המשמעותית ביותר שיוצאת מאירופה בעשר השנים האחרונות לנאסד"ק", לא הייתה לגברת ברירה אלא להסכים לרילוקיישן.
לך היה היסוס? גם אתה הלכת הצדה לחשוב על זה?
"בוודאי. תמיד יש היסוס. קודם כול, אם אני מוכר, אז כאשר ארצה לגייס כסף יהיה מאוד נחמד לספר על מכירות. שנית, תמיד נחמד ש'נפגשים עם כסף', וחוץ מזה תמיד יש התלבטות אם באמת החברה היא מסוג החברות שראויה להמשיך להיות עצמאית ולגדול, או שזה רגע השיא שלה, ואותו היא כבר לא תוכל לעבור".
"ענקי הקומוניקציה קפאו"
מרגלית מדבר על המיליונים הגדולים בנאסד"ק, אבל לבו יוצא כבר להוביל אותי לסיור בממלכת JVP בירושלים. במתחם הרכבת הישנה, בבית המדפיס הממשלתי לשעבר ובמחסני הרכבת העות'מאנית - מקום המערב היי-טק ותרבות ופעילות חברתית. נקודת חובה בכל סיור כזה היא "המעבדה לאנימציה", שבה שוקדים כבר למעלה משלוש שנים על הפקת סרט שאמור להתחרות במוצרים של ענקיות האנימציה כגון פיקסאר ודרימוורקס. חבלי הלידה קשים וארוכים, ואנשי צוות בכירים בהפקה התחלפו. על אף שהקטעים שמקרינים לנו בגאווה שם - תירס מהונדס גנטית ומרושע מרעים בקולו של וילם דפו על פרח חביב - מקסימים ומשובבי לב, נראה שמדובר בפרויקט שאפתני מאוד, שיש המטילים ספק אם אכן יסתיים בדד-ליין שהוצב לו, סוף 2011.
לפחות מבחוץ זה נראה כאילו התחיל קצת לשעמם לך ורצית משהו יותר סקסי, יותר כיפי, והלכת לתחום האנימציה, שלישראל אין בו שום יתרון יחסי.
"זאת לא גחמה, זה חלק מדבר רחב יותר. הקרן שלנו, שהייתה אחת הקרנות המובילות בעולם בתחום הקומוניקציה, עמדה, כמו חלק גדול מתעשיית ההיי-טק, בפני משבר מאוד גדול ב-2001. העולם התמוטט לנו מול הפרצוף. היינו כמו הרוד ראנר (הציפור המצוירת, ש' ל') שרץ ונגמר לו הצוק והוא רץ באוויר. להרבה מהדברים שעשינו פתאום לא היה ערך, ענקי הקומוניקציה קפאו, עמדו מלכת, לא קנו כלום. אז בעצם היינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש, ולא היה ברור איך עושים את זה. חיפשנו תמה מרכזית, חשבנו על ננוטק, על דברים נוספים".
אז מכל התחומים בחרת דווקא באנימציה.
"באותה תקופה מאוד הושפעתי מהאופן שבו ניו יורק חזרה לחיים דרך פסטיבל הסרטים של טרייבקה. גרנו שם אז. שתי הבנות הקטנות שלי היו בכיתות א' ו-ה', בבית ספר ממש מתחת למרכז הסחר העולמי (הגדולה הייתה בבית ספר מרוחק יותר, בצ'לסי). בניין מספר שבע נפל חמישים מטר מבית הספר שלהן. עברנו לכמה חודשים למקום אחר, ואז חזרנו לטרייבקה, וראיתי מה זה עשה להן כאשר הכניסו סרטים וליצנים לשכונה. מעין ריפוי דרך תרבות ובידור. זה מאוד השפיע עליי לעשות משהו בתחום האמנות ובתחום החברתי בירושלים באותה תקופה, והקמתי את המעבדה (בית יוצר לתרבות אלטרנטיבית, המשתמש הרבה בטכנולוגיות שונות לצורך ההופעות, ש' ל').
"דרך זה ראיתי את הקשר בין תרבות וטכנולוגיה. הבנתי שהרבה ממהפכות הטכנולוגיה יהיו מהפכות תרבות, שהטכנולוגיה תשרת ותאפשר אותן ולא תקבע אותן, ומי שהופך למלך הוא האינדיבידואל - יש שקוראים לו ה'צרכן', אבל אני לא קורא לו כך. מתוך ההנחה הזאת, התחלנו מצד אחד לפתח דברים עבור האינדיבידואלים בארגונים, כמו קליקטק, ומצד אחר מוצרים כמו טלוויזיה למכשירים ניידים (שמפתחת סיאנו הנתנייתית, ש' ל'). במובן הזה אנחנו שונים מרוב קרנות ההון סיכון, שחלק מהן הלכו לקלינטק או לביוטק אבל במובן מסוים נשארו באותו מקום".
למה? היו חדשניים עד שלב מסוים ואז נתקעו?
"קצת, כן. כי זה נורא נוח. זה מועדון של המהנדסים, והמהפכה בשעתו התבצעה בתוך החצר האחורית של המהנדסים. עכשיו צריך דיסציפלינות אחרות של חשיבה בתהליך, ולשלב בו כותבים, אמנים, מחנכים ורופאים. הרצליה פיתוח מתעסקת בביזנס, ירושלים מתעסקת בהרבה מרכזים של יצירתיות ושל מצוינות".
ועדיין לא הבנתי למה דווקא אנימציה.
"גם באנימציה מתרחשת מהפכה. היא עומדת להפוך ממוצר שמשודר, באולמות הקולנוע או בבית, למוצר אינטראקטיבי שהילד עומד להיות חלק ממנו, ולשם כך דרושה טכנולוגיה. נכון שישראל היא לא מעצמת אנימציה, אבל קחי מכנה משותף אחר - השבט שלנו. מי הם ראשי הסטודיו הגדולים וראשי המדיה הגדולים? רבים מהם יהודים. כאשר היינו צריכים בשלב מסוים לשפר את התסריט שלנו בסרט, אמרו לנו שאנחנו צריכים אחד משלושה כותבים, שלושתם יהודים. אחד היה עסוק בדרימוורקס, השני בדיסני, ואת השלישי אי-אפשר היה למצוא. הסוכן שלו לא ידע איפה הוא. בסוף מצאנו אותו בנחלאות, לומד קבלה".
מה דעתך על תחום הרשתות החברתיות?
"זה באזז אדיר, זה עושה מהפכה אדירה וגורם לכולנו לחשוב אחרת לגמרי. לא משנה אם בסופו של דבר המוצרים ייראו כך או קצת אחרת. אני מעריץ את החברות האלה, ומת על העובדה שהאנשים שממציאים אותן הם קודם כול אנשי תוכן ולא רק טכנולוגיה. זוהי מהפכה חברתית כוללת שאנחנו רואים את ניצניה, והיא תגיע לעיתונות, לממשל, לכל מקום".
רשות השידור? "זה הלהיב אותי"
שני האקזיטים הגדולים הרשומים על-שמו של מרגלית הם נטרו וכרומטיס, אלא שעסקת כרומטיס, שנמכרה ללוסנט בכ-5 מיליארד דולרים, רזתה בתוך זמן קצר מאוד. בעת החתימה היא הניבה לקרן, "על הנייר", סכום של כ-700 מיליון דולרים, אבל בסופו של דבר התכווץ הסכום לכ-175 מיליון דולרים. "עדיין קיבלנו פי ארבעים על הכסף", מבהיר מרגלית.
ועדיין זה מעט, יחסית לסכום בחתימת העסקה.
"נכון, זה כאב לכולם. באותה תקופה המניות צנחו, והרבה מהעסקות שעשית בחילופי מניות צנחו בתוך חודש-חודשיים. ומהרגע שהעסקה הוכרזה ועד הרגע שקיבלת את המניות הדברים נראו לגמרי אחרת. אז חלק מהדברים היה להם טעם קצת מתוק-חמוץ".
טעם חמוץ יותר נרשם לפני כשלוש שנים, כאשר JVP סבלה מגל של עזיבות בכירים, שחלקם טענו שקשה לעבוד עם מרגלית. "תמיד קשה לעבוד איתי", הוא מגיב. "אני ממוקד, וסגנון העבודה שלנו כאן מאוד אינטנסיבי ודיאלקטי. מחלק מהאנשים נאלצנו להיפרד בגלל המעבר לירושלים, וחלק מהאנשים איבדו את החיות, והיה צריך להגיע לפרידות. עם חלק מהאנשים שנפרדנו מהם אנחנו עובדים היום על עסקות".
לפני ארבע שנים הוריד מרגלית רגל לבריכת המים המבעבעים של התפקידים הציבוריים, ומיד נכווה. זה היה כאשר הוצע לו להיות יו"ר רשות השידור, ומיד התברר כי הוא נאשם בהיותו מינוי פוליטי, בניגוד עניינים ובחוסר ניסיון. "ביקשו ממני", הוא מספר. "מה שקורה עם פוליטיקאים זה שהם מזמינים אותך לפגישה, מעלים רעיון, ואם אתה לא אומר 'לא' קטגורי אתה רואה את זה למחרת בעיתון".
אבל לא אמרת לא.
"כי זה עניין אותי, אפילו הלהיב אותי. חשבתי להפוך את רשות השידור למשהו בסגנון ערוץ 4 של הבי.בי.סי, עם אלף אנשי תוכן. אפילו היו לי מחשבות מאין להביא את הכסף: ערוצים 99 ו-33 עולים 90 מיליון שקל בשנה, מספיק שסוגרים אותם, ויש כסף. אבל אמרו לי, יש כאן בעיה של ניגוד עניינים, כי אתה מעורב בסטודיו, אתה צריך למכור אותו. אמרתי להם, רק קוראים לזה סטודיו, אנחנו בכלל עושים שם אנימציה, איך זה קשור? מהרגע שהבנתי שצריך לעבור שבעת מדורי גיהינום וועדות אמרתי, 'או-קיי, בסדר, תודה אז לא. פעם אחרת'".
נראה שפוליטיקה מדגדגת לך.
"הדבר שהכי מרתק אותי בעשייה שלי, מלבד הרווחים הכלכליים, זה השינוי החברתי שאני מרגיש שאנחנו עושים. בעצם העובדה שקמות בירושלים חברות שמצליחות ומרוויחות, אני מחולל מהפכה חברתית. זה נותן כיוון לעיר שצריכה כיוון עכשווי".
כתבות
ני"ע
