"פטריוטים" בדולר תשעים

1. באין חומרים יותר דחופים עסקה השבוע תקשורת הספורט האמריקנית בעיקר במחנה האימונים של נבחרת ארה"ב לקראת אליפות העולם בכדורסל. וליתר דיוק: באלה שלא הגיעו למחנה בלאס וגאס וכמובן גם לא יהיו בטורקיה שתארח את הטורניר בעוד כחודש. סירובם של שמונת שחקני הליבה - קובי בראיינט, לברון ג'יימס, דוויין ווייד, דווייט האוורד, כרמלו אנתוני, דרון וויליאמס, כריס פול וכריס בוש - של הנבחרת שזכתה בזהב במשחקים האולימפיים בבייג'ין וזכתה לכינוי הדוחה "Redeem Team" (קבוצת הגאולה או הישועה, על משקל דרים-טים) ללבוש הקיץ את הפסאדה הפטריוטית היה הטקסט, או הסאבטקסט של רוב הדיווחים מווגאס. וברוב הדיווחים הטקסט (או הסאבטקסט) השחיר במידה זו או אחרת את הסרבנים.

הביקורת על הסרבנים היתה צפויה גם משום הבנאליות שבה, אבל בעיקר משום שהיא משאירה מאחורי הקלעים תהליך שב-NBA - והנבחרת הזאת מייצגת את ה-NBA לא פחות ואולי יותר מאשר את ארה"ב - לא לגמרי ששים לחשוף: תהליך שבו השחקנים מרכזים בידיהם יותר ויותר כוח מול הבעלים. התהליך הזה, שנולד כמו גל בלב ים כשדייויד סטרן החליט בשנות ה-80' לשווק את הליגה שלו אך ורק באמצעות הפנים של מג'יק ג'ונסון, לארי בירד ומייקל ג'ורדן, הגיע לממדים מצמיתים מבחינת הקומישינר והבעלים בהתאגדות של לברון, ווייד וכריס בוש במיאמי.

ההשלכות שלו ניכרו כשכריס פול, שחקן תחת חוזה בניו אורלינס הורנטס, ניסה להרכיב לפני שבוע קבוצה משלו כשדרש טרייד שיעביר אותו ל"אורלנדו או ניו יורק". לכן סטרן הוציא ביום שלישי מזכר חסר תקדים שבו הוא מזהיר את קבוצות הליגה מכל ניסיון לבוא במגע עם פול. ולכן העריקה של בכירי השחקנים מהנבחרת - שכולם חתמו לפני שנתיים על חוזה שבו התחייבו לשחק גם באליפות העולם - כל כך מדאיגה אותו.

אך הדאגה של סטרן היא החדשה הפחות גדולה מהעריקות של כוכבי ה-NBA. האודיסיאה לכאורה של 2008, ששווקה כמסע לכיבוש מחדש של הכדורסל הבינלאומי ונעטפה בסיקור תקשורתי מנופח וסרט דוקומנטרי סכריני שתיעד את ההכנות והטורניר האולימפי של האמריקנים, נחשפת כעת כעוד מוצר של מכונת יחסי ציבור. בראיינט, לברון והווארד לא נסעו לבייג'ין כדי להחזיר את הכבוד האמריקני האבוד. הם נסעו לבייג'ין, כי בקיץ 2008 העיניים של כל העולם הופנו לשם; כי כדורסל הוא ספורט אולטרה פופולארי בסין; כי זו חוויה מעולה או כדי לעשות עוד כסף בטווח הרחוק בזכות החשיפה לקהלים חדשים. אליפות העולם בטורקיה לא מציעה דבר מכל אלה, ולכן הם לא יהיו שם.

וזו החדשה הגדולה מהמחנה בלאס וגאס: האמת.

2. כשזה מגיע ללאנס ארמסטרונג, האמת היא תמיד ערך מאוד חשוב. ארמסטרונג, שסיים השבוע את הטור דה פראנס האחרון שלו, יידרש בתקופה הקרובה למפגשים תכופים עם עורכי דין משום חקירה פדרלית שעומדת להיפתח בעקבות ההאשמות של חברו לשעבר לקבוצה פלויד לאנדיס, שטוען כי ראה במו עיניו את ארמסטרונג ורוכבים נוספים משתמשים בחומרים אסורים.

בראש החקירה יעמוד ג'ף נוביצקי, האיש שהוביל את חקירת "באלקו" שבסופו של דבר שלחה את מריון ג'ונס לכלא והרשיעה בדעת הקהל את בארי בונדס, כך שארמסטרונג, שבטור האחרון חזר כמו תוכי על המילים "אני עייף", לא צפוי לישון הרבה גם לאחריו.

תקציר האירועים: ב-1996 ארמסטרונג, רוכב מעולה שהתבלט עד אז בעיקר בתחרויות יומיות בארה"ב, אובחן כחולה סרטן עם סיכוי של 50% לחיות. הוא שרד, ועם אשך אחד זכה בטור דה פראנס שבע פעמים ברציפות בין 1999-2005 ונעמד בשפיץ של המלחמה בסרטן כשהקים את תנועת "Livestrong". באיזשהו שלב הצרפתים כנראה הרגישו לא נוח עם העובדה שווייט טראש מטקסס מנכס לעצמו את אחד הסמלים הלאומיים שלהם ופתחו בקמפיין שהוביל עיתון ה"ל'אקיפ" להשגת ראיות לפיהן ארמסטרונג מסומם. הקמפיין הזה הסתכם במבחנה אחת שנפתחה באופן לא חוקי, ושאף מעבדה לא מוכנה לקחת עליה אחריות, שלכאורה חושפת EPO (הורמון מלאכותי לא חוקי) בשתן של ארמסטרונג.

ב-2009, בגיל 38, ארמסטרונג חזר לטור כדי "לקדם את המאבק בסרטן" ולאחר שני מרוצים מוצלחים יותר (מקום שלישי) ופחות (מקום 23) הוא התכונן לפרוש שוב בשקט.

ואז לאנדיס הופיע. לאנדיס זכה בטור ב-2006 אך בבדיקות הרשמיות התגלו בגופו הורמונים אסורים והוא הופשט מהתואר וגורש מהמרוץ. את שלוש השנים הבאות לאנדיס העביר בערעורים כושלים על ההרחקה בכל מוסד ספורטיבי ואזרחי שקיים, התרים כמיליון דולר כדי לממן את ההוצאות המשפטיות שלו, וכתב ספר שנועד להוכיח את חפותו. השנה הוא עשה 180 מעלות, הודה שהיה מסומם, והתחיל ללכלך את כמעט כל מי שרכב איתו. ועל סמך השקרן הפתולוגי הזה החליטה הרשות למזון ותרופות (FDA) בארה"ב לפתוח בחקירה פדרלית שבמרכזה בנאדם שמעולם לא נתפס בשימוש בסמים, שהסיפור המהמם שלו נתן השראה למיליוני חולי סרטן, ושגייס מאות מיליוני דולרים למען אותם חולים.

לפעמים לא צריך לחפש הרבה כדי לגלות את האמת.