חבל על המאמץ להסתיר מידע

בסוף השבוע הותקפו ואף הורדו מהרשת לזמן קצר 3 בלוגים ישראלים, לאחר שחשפו את זהותו של המכונה "קפטן ג'ורג'", יועץ לענייני ערבים בעיריית ירושלים וחוקר השבויים שמוסטפא דיראני טען כי איים עליו באונס במהלך חקירה.

בתחילה נטען לרגע כי מדובר באקט של האח הגדול, כוחות הביטחון או משהו. אני מאוד אוהב קונספירציות, אבל לא הפעם. זה לא נראה כמו שיטת עבודה של מקצוענים. הייתי רוצה להאמין שבחורינו המצוינים באמת מצוינים יותר.

המתקפה עצמה היתה פרימיטיבית למדי; מקורותיה שקופים יחסית; ותוצאותיה עלובות לפי כל קנה-מידה - היא לא ארכה יותר מכמה שעות, היא הגיעה (ברוב המקרים) מכתובת IP אחת, והיא אפילו לא העלימה את המידע. הוא חזר להופיע אחרי שבעלי האתרים נטרלו את המתקפה. יותר סביר להניח כי מדובר בהאקר צעיר, גם אם לא מבטיח במיוחד.

מה, אם כן, למדנו מהשיעור המקוון הזה? למדנו שהיא פגיעה, הרשת, ופגיעים גם הכותבים בה, שתמיד צריכים לעמוד על המשמר; למדנו שזה די קל להפיל אתר לכמה שעות. מהצורה שבה נחסמה ההתקפה למדנו גם, שוב, שתמיד בונים את החומה אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה או מה שזה לא יהיה.

אבל יותר מכל, למדנו בדיוק את אותו השיעור שהאינטרנט מלמד אותנו כל פעם מחדש: התוצאה של הניסיון להסתיר מידע מהציבור היתה פרסומו של המידע הזה בכל מקום.

מרשימה גם המהירות שבה הוכפל המידע, צף ושצף באתרים נוספים שלא הופלו, בשירותי הורדות קבצים מרוחקים, בבלוגים, בפורומים, ברשתות החברתיות, פייסבוק, טוויטר, במאות טוקבקים באתרי החדשות שדיווחו על הפריצה.

בלי להיכנס לשאלות עקרוניות בעניין עצם הפרסום, אחרי הכול זה טור אינטרנט, הרי שברור שאם המטרה היתה שזהותו של היועץ לענייני ערבים לא תיחשף - יהיה זה האנדרסטייטמנט של השבוע לומר שהיא לא ממש הושלמה.

אי-אפשר להסתיר מידע, וזה גם לא באמת משנה איזה מידע. השבוע נחשף שמו של מן דהו, בשבוע שעבר נחשף איבר אינטימי של מן דהיא, בארה"ב אלה עשרות אלפי מסמכים סודיים, באיראן זה מפגינה שנהרגה בידי כוחות הביטחון, הדוגמאות רבות מספור. אם מישהו רוצה להציף מידע - המידע יצוף.

למדנו גם שיעור יפה פחות, שגם אותו אנו שבים ולומדים כל יום כמעט: על רמתו של השיח הציבורי הישראלי המקוון. אני יודע שזו כבר טרחנות לשמה להתלונן על טוקבקים, אבל המצב רק הולך ומידרדר מפעם לפעם.

אני בעד אנונימיות ברשת, אני נגד להכריח טוקבקיסטים להזדהות באופן גורף; ככותב אני נושא על גבי תדיר את מועקת הטוקבק המבקר, אפילו המגדף. את הכול אני סופג בכיף. כקורא, אני סובל. אני סובל מעברית קלוקלת, מרוע טהור, מטמטום צרוף, מתגובות ללא תוכן או סגנון.

אבל המסקנה היא לא שצריך לערב בזה את המחוקק. אתרי האינטרנט חייבים להיות עם אצבע קצת יותר קלה על כפתורי האין-אישור והמחיקה. נכון שזה יהיה ללכת נגד הרייטינג, אבל יש דברים חשובים יותר. הם חייבים להבין את זה.