אנחנו שיח'ים סעודים

א. נכון תמיד אומרים שבסוף נהיה כמו טהרן? אז יש לי חדשות בשבילכם: כמו שזה נראה עכשיו אנחנו לא הופכים להיות טהרן - אנחנו הופכים להיות ריאד, המקום שבו הפונדמנטליזם הקיצוני פוגש את הקפיטליזם החזירי. אני מדבר כמובן על כל העניין הזה שקורה עכשיו עם הגז ועל המאבק סביב גובה התמלוגים.

שיח'ים סעודים, זה מה שאנחנו הולכים לקבל פה. מולטי-מיליארדרים שעושים את הונם ממשאב ששייך לכולנו. אנשים כל-כך עשירים, שהמילה עושר כבר לא תתאר אותם - עם רולס-רויסים מזהב, עם אחוזות מבוצרות, שמורות ומגודרות ועם מטוסים פרטיים.

פערים חברתיים בלתי נתפסים - לשם זה הולך. אנחנו ממש מתקרבים לצומת, וזה הרבה יותר מפחיד מטהרן, אם תשאלו אותי.

שיח'ים סעודים, זה מה שאנחנו רוצים לקבל פה? מעמד צר של אוליגרכי על ישראלים השולטים בכול? לשם זה הולך?

יש משהו נורא לא מוסרי במאבק הזה, בדרישתם המחוצפת של הקודחים לקחת לעצמם כל-כך הרבה. כל-כך לא מוסרי, שזה זועק לשמיים. הרי המשאבים האלה הם גם שלנו. לא משנה מי מצא. אף אחד לא חולק על זכותם להתעשר, אבל יש דבר כזה אדם יותר מדי עשיר.

חלק נכבד מהכספים האלה מגיע לכל הציבור. צריך להשקיע אותם בחינוך, ברווחה, בתשתיות, בעתיד, בשכנים. צריך להשתמש בהם לטובת הכלל, לא לטובת בעל הון אחד, שאם אני מבין נכון יישאר לו הרבה יותר ממספיק בכל מקרה.

יש פה טענה עקרונית, שהוויכוח הטכני מנסה לעקר אותה. זהו לא ויכוח על אחוזי תגמולים ומה היה קודם, רטרואקטיבי או לא רטרואקטיבי; זה ויכוח על איך ייראה המקום הזה, זה ויכוח מהותי על עתידנו כחברה צודקת, או לפחות על מה שנשאר ממנה.

הלחץ המופעל לבטל את העלאת התמלוגים הוא מהדברים הדוחים שמתנהלים במדינה כיום, ויש מספיק מאלה.

ב. אבל העניין הוא לא איזה מהדברים שמתנהלים פה במקביל הוא הכי דוחה. כי מה שהכי דוחה זה שהכול קורה יחד, מתערבב. זה מזכיר לי את ההתערבויות המגעילות שהיינו עושים בפנימייה. שמים בכולבויניק את כל הג'יפה מכל הארוחה - קליפות ביצים וקרום של חלב, שאריות תה ומיץ של סלט, לחם ספוג מים ועגבנייה מרקיבה - ומישהו צריך לשתות מזה.

עכשיו אני מרגיש אותו דבר, רק בשינויים קלים: אני כבר גדול, אני ציבור שלם, ויושבים להם כל מיני אנשים, חוגגים להם בכיף, זורקים את הג'יפה שלהם לתוך כולבויניק, ואני צריך לשתות את זה. ואני זה גם אתם, כמובן.

והכול מתערבב. המדינה הורסת כפרים, מגרשת ילדים, לוקחת מהחלשים, נותנת לחזקים - הכול מתגלגל על הציבור. ואת הכול אנחנו בולעים: החלטה על גירוש ילדים והריסת כפר בשבוע אחד זה באמת דבר שקצת קשה לעכל. אבל הנה, הצלחנו.

ג. אבל למה לכתוב רק על הדברים הרעים? יש גם דברים טובים פה במדינה, כמו התגובה הרגשית על הצבעתם של שרי העבודה הרצוג וברוורמן, שתמכו בגירוש החלקי של ילדי מהגרי העבודה. האכזבה הגדולה מהשניים דווקא עודדה אותי. כי מזה שיש אכזבה אנו למדים שעוד יש תקווה.

אבל לא משני אלה, זה בטוח. גם כאן, כמו בעניין הזה עם הגז, ניסו השניים באותות ובמופתים להסיט את הדיון לפרטים במקום להתעמת עם הטענה העקרונית: שהם הצביעו בעד גירוש ילדים אחרי שדיברו גבוהה-גבוהה נגד. ואפרופו שני אלה, מה תגידו על שר המשפטים שלא אמר אמת? כל הכבוד, אדוני!

עוד שבוע של שקרים גדולים ושקרים קטנים, שקרים שעליהם אף אחד לא ייתן את הדין.

ד.ואפרופו ריאד ושיח'ים סעודיים והכיוונים שאליהם המקום הזה הולך. לפני כמה זמן נסעתי ברכבת, והיו שם המון חיילים. רובם ישנו. אי-אפשר היה שלא לשים לב לכך שרבים מהתרמילים שלהם היו ממותגים: חברת כך וכך מאמצת את גדוד זה וזה.

זה לא דבר חדש שחברות ותורמים פרטיים מאמצים יחידות בצה"ל. באתר של האגודה למען החייל מפורטים שמות 134 יחידות והגופים המאמצים אותן אל לבם. בנק הפועלים מאמץ את סיירת מטכ"ל, ג'יימס ריצ'רדסון את יחידת 669 וגם את שלדג, ודן מאמצת את שייטת 13. נביעות מאמצת את גדוד 71, הגדוד שבו שירת גלעד שליט. כלל ביטוח מאמצת את עוצבת חירם; עוצבה נשמע מגניב הרבה יותר מגדוד. אה, ואתם לא רוצים להתעסק עם פטריק וקרוליין לנדאו, להם יש לוט"ר ומגלן. לנוחי דנקנר יש הכי הרבה.

זה אפילו לא יקר במיוחד: 100 אלף שקלים לשנה למשך 3 שנים - ויש לך יחידה על-שמך. מה זה בשביל העשירים שלנו. במפגשים ביניהם הם מתגאים כל אחד ביחידה "שלו", ואף מצטרפים לסיורים ולאימונים.

כשקראתי את זה לא הבנתי למה יש אנשים עשירים שעדיין מתעקשים לקנות קבוצות כדורגל. גם יותר יקר, גם יותר כאב ראש, גם פחות יוקרתי. לו אני טייקון, עכשיו אני מעמיד לי פה איזו אוגדה; שאם תבוא המדינה ותרצה לנגוס לי בתמלוגים, אוכל להפציץ אותה.

לו אני טייקון, אני קודם כול קונה איזה גדוד לילד, שלא יעשו לו בעיות בגן.

ה. אז אפרופו ריאד. נכון שתמיד מדברים איתנו על המהפכה הצבאית שיעשו אלה מהכיפות הסרוגות? אז אני יותר מפחד מהמהפכה הצבאית שיעשו אלה מההון. נכון שהכול נעשה כמובן מתוך אהבה ונתינה וערכים, במיוחד ערכי המותג, ולטובת הילדים של כולנו, אבל בסופו של דבר אני בהחלט יכול לראות את זה קורה.

זה יתחיל בקטן, ברוח טובה, אם לא כבר התחיל: המסמר במסיבת יום-ההולדת של טייקון זה או אחר יהיה תרגיל מרהיב שיבצעו לכבודו חיילי היחידה המאומצת. בשנה שאחרי, המאמץ של יחידה אחרת כבר ירצה שיירו לכבודו אש חיה. כמה שנים עוברות, וחיילי יחידת איקס מונעים מפקחי רשות המסים מלהיכנס לסניף הבנק של המאמץ שלהם. בפעם הבאה שרשת זו תתחרה ברשת אחרת זה ייגמר בטילים.

נו באמת, תגידו, אתה מדבר שטויות. שטויות? האין אחיזתם של בעלי ההון מתהדקת סביב צווארנו בכל חזית ועניין? מתהדקת ועוד איך, אז במה שונה הצבא? הם צריכים להישאר מחוצה לו.

ואתם יודעים מה, גם אם שום דבר מכל התרחישים הנ"ל לא יקרה לעולם, עדיין יש טעם רב לפגם בכל האימוץ הזה של יחידות על-ידי גופים מסחריים, לא? זה פשוט מריח לא טוב, לא ככה? בדיוק כמו במערכת החינוך. אתה רוצה לתרום? בשמחה. תרום נא לצבא. תרום נא למערכת החינוך.

אה, אבל אף אחד כמעט לא רוצה לתרום ל"צבא" או ל"מערכת החינוך". הם יגידו לכם שהצבא ומערכת החינוך זה כללי מדי (שזו דרך יפה לומר שהם חושבים שמדובר בגופים שלא מתפקדים בכלל), שהם רוצים לראות את הלוחמים, להריח את הזיעה, לראות בעיניים את הכיתה או את בית-הספר.

אני לא קונה את זה. מה שהם רוצים זה להשיג עוד השפעה, עוד מיתוג, עוד משהו שבעזרתו יוכלו ללחוץ את המדינה אל הקיר כשתתגלע ביניהם מחלוקת על כסף, או על שליטה בשוק זה או אחר, או על העלאה או הורדה של עמלה זאת וזאת, או על גובה התמלוגים, או השומה או מה שזה לא יהיה.

אתם יכולים לטעון שאני פרנואיד. לטובתי אני יכול לטעון שעדיין לא קם הטייקון שהפתיע אותי לטובה. בסופו של יום, ואחרי שנגמרות המילים היפות, הם דואגים אך ורק לעצמם - ובדרכים הבוטות ביותר שיש. אם מישהו אחר היה מעניין אותם, הם היו הולכים להיות מורים או רופאים או עובדים סוציאליים.

הרהור

אתם יכולים לטעון שאני פרנואיד. אני יכול לטעון להגנתי שעדיין לא קם הטייקון הישראלי שהפתיע אותי לטובה.