שמוליק לא רץ כאן יותר

פחות משתי דקות. אפילו לא שתי דקות. באביב של 76', שבועות אחרונים בכיתה ו' בבית הספר העממי, מצאתי את עצמי רוקד וצועק ומתמכר עד עלפון חושים.

לפזמון הקצרצר שסחף אותי, שתקף אותי, שחיבר אותי למי שאני באמת, קראו "תני לי מחסה". הוא דהר, פראי ורועש, שמח וחסר תקנה, שישה שבועות בראש מצעד הפזמונים של רשת ג', ומרח לי חיוך ענק על הפרצוף בכל פעם שהגיטרות של חיים רומנו ריססו את האוויר והקול של אריאל זילבר געה בישראלית מדוברת. הוא היה, בפשטות, אהבת חיי.

"תני לי מחסה" הוא גם השיר שבו בחר פיטר רוט לפתוח את אלבום המחווה שלו לפזמונאי ולמלחין המנוח שמוליק צ'יזיק, או בשם שניתן לו, "פיטר רוט שר צ'יזיק". אלא שהכותרת אינה מקיפה ומאחוריה מסתתר סיפור רחב הרבה יותר. רוט אמנם מבצע שירים של צ'יזיק שהתפרסמו בפי יזהר אשדות ("מה תאמרי") ושמוליק קראוס ("מונה"), אבל ההתמודדות האמיתית שלו היא עם זילבר, ששלושה משיריו הבולטים, לצד "סיפור אהבה", זוכים פה לאינטרפרטציה מכוונת: "רוצי שמוליק", "תני לי מחסה" ו"שיר הזרוק".

אני מתעכב בכוונה על שלושת אלה, מאחר שלטעמי, הביצועים של רוט חשובים להבנת מצבו העגמומי של הפופ הישראלי בפתח העשור השני למאה הנוכחית, ובמלים אחרות: כך תירגם רוט את זילבר לגלגלצית עדכנית.

מהפראות של זילבר, משיכרון החושים, מהשמחה הארצית, מהג'ינס המשופשף, מהתלתלים השחורים, מההקשה הנמרצת על הקלידים, לא נותר כמעט דבר.

כפי שישראל המושחתת מחסלת מדי בוקר את מורשת שנות ה-70, עשור של תמימות, כישרון נוטף ושמי תכלת עזים, כך רוט מרדים אותנו בין הפתיחה הרכה של "תני לי מחסה" ל"רוצי שמוליק", החותם בתחפושת של שיר ערש שמזכיר מאד את "לילה" של שלום חנוך.

איפה טעם הלחם של הבוקר ואיפה ריח החביתה של ילדותי. איפה טלוויזיה שחור לבן ואיפה סטנגה של שערים קטנים. מה קרה להם? הכול חלף, נגמר והסתיים פה.

פרודיה על רוקר

העריכה התמוהה של הדיסק הזה מגלגלת ברכות ששה קטעים תמימים עד שמאור כהן מרביץ את "שיר הזרוק". אלא שגם מופע הרוק של כהן אינו מתקרב, ואינו מפנים, את שורשי הביצוע המקורי, החולני, הפסיכוטי, המעוות, שהגדיר לפני יותר מ-30 שנה במדויק תלישות, ומרד נעורים, ואת אריאל זילבר עצמו. כי כהן, כמו בחיים, אינו זרוק אמיתי אלא זמר פופ שעושה פרודיה על רוקר.

ומה לרוט ולמרד נעורים? הוא בורג מרכזי בתעשיית הקונצנזוס המקומית. הוא יודע את העבודה. ומה נדרש ממנו. בין הפגישה המוקדמת עם אריק איינשטיין למחווה הנוכחית לשמוליק צ'יזיק עובר רק קו ישר אחד של השלמה עם בינוניות מחשבתית והתבגרות מעייפת. "מאוהבת", ו"אמת", שניים שלפני סיום, היו יכולים להרים את התקליט הזה, אולי, לגבהים אחרים. יש בהם עוצמה וחריפות, כנות ותעוזה. אבל אז מגיע "רוצי שמוליק" ומנחית, בכוח, אל הקרקע.

שמוליק צ'יזיק היה כותב אדיר ומורכב. מלנכולי ושולי. רגשני וחתרני. אבל האדם היחיד שמסוגל להחזיר אותו למי שהיה כשעוד היה, יושב עכשיו אי שם בצפון, או שמא בדרום, חובש כיפה גדולה, מגדל זקן עבות וכותב שירים לברוך מרזל.

איזה בזבוז.

פיטר רוט שר צ'יזיק. הד ארצי. 36 ד'