זכות הציבור שלא יבלבלו לו במוח

נדמה שקיים בציבור ובתקשורת קונצנזוס על כך שהיה נכון וראוי לפרסם את מסמך גלנט. מכל מקום, לא נתקלתי בביקורת על כך, בעצם לא נתקלתי אפילו בתהייה בעניין זה. האם באמת זה כל-כך חד וחלק?

אין ספק כי בכל מידע הקשור לבחירת הרמטכ"ל יש אינטרס ציבורי, אבל אם המסמך אכן מזויף, האם הוא כלול ב"זכות הציבור לדעת" - או שמא זכותו של הציבור היא דווקא לא לקבל מידע המבוסס על רמייה?

יש כלל יסוד עיתונאי, ולפיו מערכת של אמצעי תקשורת חייבת לבדוק את אמיתות המידע המגיע לידיה ולא לפרסמו עד שיש לה הוכחות ברורות לכך שמדובר בחומרים אמיתיים. זאת, בעיקר כדי למנוע שני דברים: האחד - שהציבור לא יוזן בחומרים רעילים, והאחר - כדי לא לפגוע באנשים ומוסדות על לא עוול בכפם.

החידוש הגדול

ברור שהכלל הזה, כמו הרבה מאוד כללי אתיקה, כבר מזמן לא תמיד מיושם. במקרה של מסמך גלנט באו המפרסמים ואמרו 'הנה מסמך, אבל אנחנו לא יודעים אם הוא אמיתי'. זה חידוש גדול. והם גם מאשרים שאם המסמך נכון או מזויף - בכל מקרה אין להם ידיעה מי זייף או חיבר אותו. כלומר, הם בעצם לא יודעים דבר.

מדברים כל הזמן על מידת החומרה של העניין מבחינת צה"ל בין שזה זיוף ובין שלא, אבל מה ביחס לתקשורת שחוגגת על המסמך, האם זו אינה תופעה חמורה?

אם אפשר לפרסם מסמכים שמקורם ואמיתותם אינם ידועים, הרי שיש כאן פתח מאוד רחב ומאוד מסוכן. כל אחד יכול לחבר מין מסמך שכזה ולדאוג שיגיע לאמצעי תקשורת כלשהו. אותו אמצעי תקשורת לא ישאל יותר מדי שאלות, כי הוא יחשוש שמביא ה"מידע" יילך עם מרכולתו גם למקומות אחרים.

תראו מה קורה: שעות ארוכות ברדיו ובטלוויזיה, עמודים שלמים בעיתונים עם ראיונות ופרשנויות של אנשים המודים כי אינם יודעים דבר. אין הרבה דברים משעשעים יותר מדיבורים על נושאים שלדברן אין מושג קצוץ לגביהם, והוא מגמגם ומתפתל ופולט תלי-תלים של מילים שכולן מבוססות על "אם" ו"אולי".

יותר מכך, כבר מפנים אצבעות מאשימות - לא במפורש, בלי שמות, אבל עם המון רמזים. פלוני בלשכה מסוימת הוא חבר של חברים במשרד פרסום שהיה פעם קשור ל... וכו'. הכול מבוסס על כלום, על עורבא פרח. מה שוות כל הפרשנויות האלה? איזה ערך יש לפרשנויות אם העובדות לא ידועות? מה הן משיגות חוץ מבלבול הציבור?

לכן אני חולק גם על המנטרה שגם אם המסמך מזויף הוא חמור. ואם המסמך זויף על-ידי איזה פרחח שעכשיו מתפוצץ מצחוק על הבלגן שעשה? אז אולי בכל זאת היה כדאי להמתין בפרסום מסמך כזה עד שהמפרסמים יידעו קצת יותר על מקורו ואמיתותו?