מילה של אבא

א. באחד הבקרים הלוהטים של תחילת השבוע יכולתם לראות אותי רוכב על האופניים במהירות איטית בשדרות בן-גוריון בתל-אביב, כשמבטי מרוכז במדרכה, מחפש משהו. וכך הלוך ושוב כמה פעמים. אילו הייתם עוברים ממש קרוב אליי הייתם יכולים לשמוע אותי לוחש, כאילו לעצמי: דודו, דודו, איפה אתה?

דודו הוא בובת צמר קטנה בצבע כחול, שאף פעם לא הייתי סגור במאה אחוז אם היא דוב או קוף. על כל פנים, הוא היה הבובה החביבה על הילדים שלי, הלל ונגה, שחוגגים בימים אלה 3 שנים. דודו הוא - דודו היה - התינוק שלהם, ככה הם קראו לו. הם ישנו איתו, האכילו אותו, טיילו איתו, הוא היה הולך איתנו לכל מקום, והם תמיד מאוד דאגו לו. אם רעש לא ברור היה נשמע מהרחוב, הם היו אומרים שדודו פוחד, ואני הייתי צריך לתת לו חיבוק ונשיקה. יש הרבה דברים דביליים שאתה צריך לעשות בתור הורה, אבל לחבק את דודו לא היה אחד מהם. האמת שדי אהבתי את הקטנצ'יק. לעזאזל, הוא היה כמו הנכד שלי!

עד אותו הבוקר. עלינו על האופניים כמו תמיד, הפעם נגה ישבה מאחור והחזיקה את דודו. בכיכר רבין הוא עוד היה איתנו, אבל בפינת ריינס היא שאלה פתאום איפה הוא. חזרנו וחיפשנו וחזרנו שוב, אבל לדודו לא היה זכר. נגה קצת בכתה, אבל הלל הפגין גדלות-נפש; זה לא היה בכוונה, ניחם אותה. מכל מקום, מאז לא ראינו את דודו.

שלום חבר קטן, כחול ולא ברור. אני מקווה שמישהו אוהב אותך לפחות כמו שאנחנו אהבנו. כי בינינו, דודו, זה מגיע לך. יחסית לבובת צמר היית באמת מעל ומעבר. הילדים ישכחו אותך, דודו, אבל לא אני. לי תחסר - כל השעות האלה שהיינו רק שנינו; הילדים בגן, גלית בעבודה, ואתה ואני יושבים במטבח על כוס קפה שחור ומדברים על ענייני השעה. כל-כך הרבה תבונה היתה בעיני הקוף או הדוב שלך. אף שאתה יודע, דודו, מאז שהלכת אני חושב עליך יותר כעל דוב. ולא שיש משהו רע בקוף.

ותאמינו לי שאם הגרון שלי קצת נחנק ובעיניי עולה לה איזו לחלוחית, הרי שזה בכלל לא קשור לבובה הטיפשית הזאת. אני הרי לא אחד כזה שיתרגש בגלל גוש צמר מחורבן.

ב. לא רק את דודו הם ישכחו, הילדים. למעשה, אם הם קצת כמו אבא שלהם, סביר להניח שהם ישכחו הכול. זיכרונות הילדות הכי מוקדמים שלי הם מגיל 16 ככה, וגם הם מעורפלים למדי. יש לי הבזק או שניים מגיל הגן, זיכרון עמום או שניים מבית-הספר היסודי, וזהו.

מבחינתי, התחלתי לחיות בגיל 18 או 19, אחרי שעזבתי את הבית. ואם נכון מה שאומרים, שהכול מעגלי ושמה שעשית להורים שלך הילדים שלך יעשו לך - הרי שאכלתי אותה, ושאף אחד לא יכיר לי תודה על כל שעות האופניים האלה.

אבל בסדר, באמת שבסדר, כי אני לא עושה את זה בשבילם - אני עושה את זה בשבילי. ומכל מקום, כבר מזמן הבנתי - גם כהורה וגם כילד - שכפיות-טובה היא חלק אינהרנטי ממערכת היחסים הזאת. אל תגידו לי תודה ואל תעשו לי טובות, זה מה שאני תמיד אומר. האמת שזה לא מדויק: זו הפעם הראשונה שאני אומר את זה.

ג. מכל מקום, הילדים שלי כבר בני 3, ועוד מעט קט הם כבר יהיו כבדים מדי בשביל לרכוב עם שניהם על האופניים (לא כבדים מדי בשבילי, כבדים מדי בשביל הכיסאות של האופניים).

אני שמח שהם גדלים והכול, אבל בחיי שאין שום דבר שאני אוהב בחיים האלה כמו לרכוב עם שניהם על האופניים, אחד מאחורה אחד מקדימה (לפי תורות שנשמרים בקפדנות), שרים שירים, חדים חידות, מדברים על העולם ומתארים אותו.

כמה שזה יחסר לי, אין לכם מושג. האמת שגם לי לא. כי מבחינתי, כל הספרים שקראתי וכל התקליטים ששמעתי וכל החיים שלי היו רק הכנה בשביל כל השאלות האלה שאני נשאל בשעות המתוקות האלה על האופניים.

תראו איזה כולרות אנשים: הכול הם ממציאים. השבוע קראתי שהמציאו שקית מיוחדת שמאטה את הבשלת הבננות, כאילו שלמישהו אכפת מזה, ואני כבר לא מדבר על מסכי מגע או קרמים שעושים אותך צעירה.

למה הם לא יכולים להמציא כיסא קדמי לאופניים לילדים ששוקלים יותר מ-17 קילו, מה הבעיה? שוב העולם כולו נגדי. עד שיש משהו אחד שאני אוהב אהבת-נפש, עד שיש משהו אחד שמצליח להחזיק אותי שפוי - גם את זה הם ייקחו לי.

סססאוחתו הטייקונים האלה. תאמינו לי שאם יצחק תשובה או נוחי דנקנר או לב לבייב או אחד מאלה היה מרכיב את הילדים שלו על אופניים - תוך שנייה היו ממציאים להם כיסא למקדימה של האופניים שאפשר לקחת עליו את הילד עד האוניברסיטה.

ד. כמו שאי-אפשר להיות יזם היי-טק בלי להשוות את עצמך פעם או פעמיים לביל גייטס, נניח, וכמו שאי-אפשר להיות זמר מזרחי בלי להשוות את עצמך פעם או פעמיים לזוהר ארגוב, נניח - ככה אי-אפשר להיות בעל טור בעיתונות הישראלית בלי להשוות את עצמך פעם או פעמיים ליאיר לפיד.

אין לי בעיה עם ההשוואה. אני חי בשלום עם זה שהוא יותר יפה, יותר פופולרי, יותר עשיר, יותר מוכשר, יותר שרירי, יותר נמוך, יותר פחות מצחיק ממני. באמת ובכיף. ובכל זאת, עכשיו כשהילדים חוגגים יום-הולדת, נזכרתי במשהו שהוא אמר לא מזמן. "פתחתי במסע", אמר לפיד בכנס בהרצליה, "כי הבטחתי לבן שלי יואב, שיושב כאן, אני הבטחתי לו איזושהי מדינה, ואני מעדיף למות בעודי מנסה לתת לו את המדינה הזו".

נעזוב את החלק האחרון, לגבי זה שהוא מעדיף למות בעודו מנסה. זה הרי שקר עלוב. ואם זו האמת, זה אפילו עוד יותר חמור. למות? למה למות? לא יותר טוב לחיות? אני לא אשכח לעולם את החברה הראשונה שהיתה לי. פעם היא שאלה אותי: היית מוכן למות בשבילי? לא, אמרתי לה, אבל אני מוכן לחיות בשבילך. היא אהבה את זה.

ואם נחזור להשוואה: אני מעולם לא הבטחתי לילדים שלי, הלל ונגה, שום מדינה. בחיים גם לא אבטיח להם, כי הבטחה מהסוג הזה היא לעולם מלים ריקות. אתה לא יכול להבטיח מדינה, כמו שאתה לא יכול להבטיח מזג-אוויר. זה לא קשור אליך.

אבל אתם יודעים מה כן? אנחנו לוקחים אותם להפגנות, כמעט כל שבוע. אנחנו לא מבטיחים להם ולא מחרטטים להם, אנחנו לוקחים אותם איתנו למאבקים על המדינה הזאת: נגד מה שקורה בשייח ג'ראח, נגד גירוש ילדי העובדים הזרים, ועוד. אנחנו לוקחים אותם איתנו לכל מקום שבו לא יורים גז מדמיע וכדורי גומי.

אני לא מבטיח להם שום מדינה, אבל אני מלמד אותם שכל מי שיש לו ג'יפ, בטח האמר, הוא חרא של בן אדם, כי הכלי עושה את האדם, וכלי שיש בו ממד כל-כך חשוב של חוסר התחשבות הוא כלי לא מוסרי.

אני מלמד אותם לנזוף באנשים שחונים על מדרכות. אני לא מבטיח להם כלום, אבל אני מלמד אותם שכל בני האדם נולדו שווים, שחברה צודקת היא דבר שיש להילחם למענו, לא להבטיח אותו. אני מלמד אותם שכל בני האדם שווים, דברים מהסוג הזה.

להבטיח לילד מדינה, כזו או אחרת, זה לשקר לו בפנים. אני אולי לא יאיר לפיד, ובחיים גם לא אהיה, אבל אני לפחות לא מבטיח לילדים שלי שטויות.

ה. אני יודע שכל מה שאני עושה הוא לא ערובה לכלום. אני יודע שיש סיכוי שהילדה שלי תהיה כמו עדן אברג'יל, החיילת שהצטלמה ליד עזתים כפותים. אני יודע שיש סיכוי שהילד שלי יהיה כמו איזה נער גבעות מחורפן שעוקר עצים של פלסטינים. אני יודע את זה, ואני גם יודע שזה יכאב לי כל-כך.

אבל יש לי עוד קצת זמן עד אז. בינתיים יש לי עוד קצת זמן איתם על האופניים, כשהם קטנים וחמודים ומגלים את העולם, יש עוד זמן עד שהם ידרשו שבבית תהיה טלוויזיה (לעולם לא), יש עוד זמן עד שהם יתחילו להתבייש באבא שלהם.

זה בטח יגיע, אבל עד אז הם יכולים להישאר. יום-הולדת שמח, ילדים שלי. אני אוהב אתכם מאוד.

הרהור

 דרור פויר

כשהחברה הראשונה שלי שאלה אותי אם הייתי מוכן למות בשבילה, אמרתי: לא, אבל אני מוכן לחיות בשבילך.