כשהתקשורת צה"לה ושמחה

כאת הדי מסמך גלנט נחלק לשניים - השפעתם על התקשורת והשפעתם על מצב-הרוח הלאומי. כבר מזמן שלא היה אירוע תקשורתי שניזון והזין כל-כך הרבה אמוציות: השבוע הצטערתי שאין לי זכות יוצרים על ביטויים "סקופ" ו"ברווז" - הייתי יכול להכריז על אקזיט מוצלח במיוחד ולעסוק במחקר משלי על ההתחממות הגלובלית, למשל באמצעות שיזוף בקאריביים.

כמו לרובנו כרגע, אין לי היכולת לדעת איפה נוצר אותו נייר שנודע בשם "מסמך גלנט", והאם הוא עדות לנכלוליותו כביכול של מי שהוא נקרא על שמו - או אולי מבטא דווקא שיאים של נכלוליות מהצד שכנגד.

מה שבטוח הוא שאת האפקט שהשיג הפרסום ניתן לחלק לשניים - השפעתו על התקשורת והשפעתו על מצב-הרוח הלאומי. את האפקט הראשון קל לנתח: כבר מזמן שלא ראינו דיון פומבי שכזה בשאלה מהו מידע עיתונאי ראוי לפרסום, ומבחינת התקשורת מדובר בדיון מבורך.

גם העובדה שבכל מערכות החדשות ערים הכתבים שעות נוספות כדי להשיג עוד בדל מידע שיאיר את הפרשה מזווית שונה (זו של אתמול בערב מטילה צל כבד דווקא על מי שהחל את הפרשה כקורבן, הרמטכ"ל המכהן), הצליחה לחדד כהוגן מערכת שבתקופה הזו של השנה - שלהי אוגוסט - היא די מנומנמת.

את האפקט הציבורי - עוד בטרם יתבררו פרטי הפרשה - אפשר לסכם בתחושת מיאוס גדולה ממה שקורה במה שנחשב לאחת הפרות הקדושות האחרונות של הקונסנזוס הישראלי, צבא העם.

אפשר שמה שחדש כאן הוא לא הנורמות בצמרתו, אלא חשיפתן, אך עדיין בהנחה הוודאית שאמנון אברמוביץ' ורוני דניאל לא כתבו בעצמם את המסמך שחשפו, ובהנחה הסבירה שלא מדובר במהתלה, אלא במסמך שנכתב על-ידי מישהו בכוונת מכוון, ואפילו הוא מזויף (כלומר לא נכתב במשרדי ארד תקשורת כדי לסייע לאלוף יואב גלנט) - הם השיגו שתי מטרות חשובות: ראשית, הנושא מככב בכותרות, משהו שלא ניתן להקל בו ראש בעידן שבו הכל נמדד ברייטינג; ושנית, החקירה שמתקיימת כבר חשפה התנהלות בין-אישית שערורייתית בצמרת של גוף שחרט על דגלו מילים גדולות כמו "רעות" או "אחוות לוחמים".

אפשר שזו היתה דרכו מאז ומעולם ומה שחדש כאן הוא עצם החשיפה, אבל כבר בכך יש משום הישג עיתונאי מבורך.

אולי דניאל ואברמוביץ' היו צריכים לנסח אחרת את הדרך שבה הציגו את המסמך (הם הדגישו אמנם כי צריך להיות זהירים בקשר למקורו, אבל נתנו לצופים להבין שמבחינתם הוא אותנטי), אבל "במבחן התוצאה" - כמו שאוהב לומר השר הממונה - הפרסום כבר נחל הצלחה.