במשך שנים, ובמיוחד בשנים האחרונות, נטען כי בתי הדין לעבודה בכלל, ובית הדין הארצי לעבודה בפרט, מוטים לטובתה של ההסתדרות הכללית. לרוב היו אלה באי-כוחם של המעסיקים, שטענו כי השופטים מצדדים כמעט באופן אוטומטי בטיעוני ההסתדרות. אולם בתקופה האחרונה הצטרפו מקופחים חדשים: ארגוני עובדים המתחרים בהסתדרות הכללית, ובראשם כוח לעובדים וההסתדרות הלאומית.
והנה, בסוף השבוע הקודם הפכו רגשות הקיפוח האלה לכמעט עובדה מוגמרת: נשיא בית הדין הארצי, השופט סטיב אדלר, קבע באופן תקדימי כי מרגע שבו נחתם הסכם קיבוצי ראשון במקום עבודה עם ארגון עובדים מסוים - לא יוכל ארגון מתחרה לפעול לצרף אליו את אותם עובדים, וזאת לתקופה של שנה מיום חתימת ההסכם הקיבוצי.
אדלר דן בסוגיה לאחר שההסתדרות הלאומית טענה כי צירפה אליה את רוב עובדי תחנות הדלק של סונול, למרות שבמארס האחרון חתמה ההסתדרות הכללית על הסכם קיבוצי עקרוני עם הנהלת החברה.
מדוע הפסיקה הזו מוכיחה לכאורה כי השופט אדלר מוטה לטובתה של ההסתדרות? לפני חודשים ספורים היתה לאדלר הזדמנות נפלאה לקבוע כללי משחק בין ארגוני עובדים. זה קרה לאחר שההסתדרות החלה לארגן את עובדי חברת אקרשטיין, למרות (ואולי בעצם בגלל) שעובדי אקרשטיין בירוחם כבר הצטרפו לארגון כוח לעובדים וניהלו מאבק ארגוני למען הסכם קיבוצי.
עובדי אקרשטיין אפילו זכו להכרה מצד בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, שקבע כי המפעל בירוחם נחשב "ליחידת מיקוח" נפרדת, ולכן יש להכיר בכוח לעובדים כארגון היציג של העובדים.
הנהלת אקרשטיין ערערה על הקביעה הזו, ובד-בבד החלה ההסתדרות לארגן את העובדים ביתר המפעלים של אקרשטיין עד להכרזתה כי היא מייצגת את רוב עובדי החברה. מייסד כוח לעובדים, עו"ד איתי סבירסקי, דרש מהנשיא אדלר לקבוע "כללי משחק" בין ארגוני עובדים, אבל אדלר נמנע מלעשות זאת.
שאלנו אז את ההסתדרות אם לא מוטב לקבוע כללי משחק, כי אולי יום אחד הם יטיבו גם איתה. בשום פנים ואופן, אמרו לנו שם. העובדים אינטליגנטיים, הסבירו בהסתדרות, הם יכולים להחליט בעצמם איזה ארגון ייצג אותם.
לפני כשבועיים, כשנודע כי ההסתדרות הלאומית מנסה "לגנוב את ההצגה" ולצרף אליה את עובדי סונול, שבו והבהירו לנו בהסתדרות: אנו מתנגדים לכללי משחק כאלה. אבל סטיב אדלר, "גרופי" של ההסתדרות, יודע כנראה טוב יותר מה טוב בשבילה. הוא דווקא צידד בקביעת כללי משחק כאלה, אבל קבע כללים שיטיבו ככל הנראה רק עם ההסתדרות הכללית.
עיני קשוב יותר
מדוע אנו סבורים כך? בואו נבחן לרגע את הכללים שנקבעו: ארגון עובדים X לא יצרף אליו עובדים שהתארגנו במסגרת ארגון Y, כל עוד ארגון Y חתם כבר על הסכם קיבוצי וזכה להכרה מצד ההנהלה, וזאת למשך שנה מיום חתימת ההסכם.
איפה הבעיה? ראשית, הכללים האלה משרתים באורח פלא בדיוק את האינטרס של ההסתדרות במקרה של סונול. שנית, הם צפויים לשרת את ההסתדרות גם במקרים אחרים בעתיד, מפני שכללי משחק רצויים בעיקר כדי לאפשר לארגון עובדים, ובעיקר לארגונים קטנים, לחתום בסופו של דבר על הסכם קיבוצי מבלי שארגון אחר, בעיקר גדול, יחבל בכך.
הכללים שאדלר קבע, לעומת זאת, נועדו להגן על מי שכבר חתם על הסכם קיבוצי, וברור שלהסתדרות קל יותר לחתום על הסכם כזה.
כפי שהוכח במקרה של אקרשטיין ובמקרה דומה שאירע ברשת כללית רפואה משלימה, ארגון עובדים קטן יכול לארגן קבוצת עובדים גדולה במקום עבודה אחד, אבל אז יכולה להגיע ההסתדרות ולטרוף את הקלפים - לעתים תוך רוח גבית מצד ההנהלה שסבורה כי ההסתדרות, בראשות עופר עיני, קשובה יותר לצורכי המעסיקים.
לכן, אם כבר קובעים כללי משחק, ראוי היה לאפשר הגנה למי שיצר התארגנות ראשונית לפחות במסגרת של יחידת מיקוח, ולא למי שחתם על הסכם קיבוצי.
אדלר חי עדיין בעולם שבו ההסתדרות זה העובדים והעובדים זה ההסתדרות, אף-על-פי שרוב העובדים במשק כבר לא מאוגדים בהסתדרות, ולמרות שבינתיים קמו ארגוני עובדים חדשים.
עכשיו צריך לקוות שהשופטת נילי ארד, שתחליף בקרוב את אדלר, לא תהסס לערער מעט על ההגמוניה השלטת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.