לא צריך שום נוקיה ישראלית

"סאיטקס היא לא באר נפט או מכרה פחם שיכולים להיות מטרה לפעלולן פיננסי. היא תיראה כמו מכונית שנגנבה בתל אביב ובותרה במשחטת רכב בעזה"

(אפריל 96', אפי ארזי, ממייסדי סאיטקס, בתגובה להצעת הרכש של דוידי גילה).

זקני תעשיית ההיי-טק ושוק ההון בישראל זוכרים בוודאי את הציטוט של ארזי. ניסיון ההשתלטות על סאיטקס, שנקראה בעבר "ספינת הדגל של תעשיית ההיי-טק הישראלית", הפך אז לשיחת היום בסקטור העסקי וסיפק חומרים עסיסיים למדורים הכלכליים במשך חודשים ארוכים. סאיטקס, שעשתה נסים ונפלאות והיסטוריה בתחום הדפוס ועיבודי התמונות, החלה לאבד את הפוקוס בשנת 95'.

היא לא הצליחה לעמוד בקצב השינוי המטורף של עולם הטכנולוגיה והתקשתה לחזות את התהליכים בשוק הקדם-דפוס. היא איבדה את החדשנות, הדיחה את המנכ"ל אריה רוזנפלד, החלה להפסיד ולפטר עובדים. דוידי גילה, יזם היי-טק (קבוצת די.אס.פי.ג'י), הגיש הצעת רכש לקבוצת אי.די.בי, בעלת השליטה בסאיטקס (אז בבעלות הרקנאטים). הוא נקב במחיר מניה גבוה יחסית (בחוכמה שבדיעבד), אבל נתקל בהתנגדות של בעלי השליטה שהיו בטוחים שסאיטקס עומדת לחזור שוב לדרך המלך.

אחרי דו-קרב תקשורתי, סאיטקס נשארה בחיקה החמים של אי.די.בי, אלא שזה לא עזר לה להימלט מהתיאור הציורי של ארזי. סאיטקס אכן בותרה כמו במשחטת רכב בעזה. היא נמכרה חתיכות חתיכות ונעלמה מהעולם כחברה עצמאית. חטיבותיה נמכרו ושולבו, חלקן, בתאגידים אחרים, כמו קודאק.

יש לנו תחושה כבדה שקומברס צועדת בביטחה לאותה משחטה. היא מקרה קצת שונה, שמשלב איבוד הפוקוס עם איבוד הבושה. שערוריית הדו"חות, הסכומים העצומים שזרמו מהחברה למאכערים של ראיית חשבון ועריכת דין, מחייבים חקירה, לא פחות ולא יותר. אלא שלקומברס, מבחינה עסקית, צפוי גורל דומה: ימכרו אותה בחתיכות-חתיכות. לא נתפלא אם קומברס תיעלם עוד כמה שנים, ותהפוך לזיכרון מתעתע של ההיי-טק הישראלי.

קריסת סאיטקס וקריסת קומברס ותהליכים נוספים שעוברים על קטר הצמיחה הישראלי צריכים להדאיג כל אחד, כי תעשיות עתירות הידע מהוות כ-40% מהיצוא הישראלי ומהוות תשתית לצמיחה במשק. זה לא שהתעשייה קורסת, אבל יש סממנים של דעיכה, שחיקה ואיבוד הדרגתי של היתרון היחסי של ישראל בתחום. הבעיה הגדולה לכאורה של ההיי-טק בשנתיים האחרונות: התייבשות המקורות, התייבשות המימון. בלי כסף, בלי הרבה כסף, גם יזמות וידע לא יכולים להתפתח.

מודל האקזיטים מתאים

משרד האוצר בראשות המנכ"ל חיים שני, לשעבר מנכ"ל נייס, ער לבעיה. הוא גיבש לפני זמן קצר תוכנית לקידום התעשייה, אלא שהכותרות שסיפקה התוכנית הן בעיה בפני עצמה. "מותר להיות שאפתנים ולהכריז שאנו רוצים לראות 'נוקיה ישראלית' בעתיד הלא רחוק", נכתב בקדימון לתוכנית.

השאיפה והסגידה ל"נוקיה הישראלית" מתחילה כבר להיות משעממת ומביכה. מי בכלל צריך "נוקיה ישראלית" ולמה זה טוב? למה צריך לשאוף לעוד ועוד חברות היי-טק ישראליות יחסית גדולות בשוק של כרישי ענק? ובכלל, נוקיה היום היא לא הנוקיה שמפנטזים עליה בישראל כבר שנים. היא עוברת תהליכים דומים מאוד, אם כי לא באותה עוצמה, לאלה של סאיטקס וקומברס.

נוקיה איבדה את הפוקוס, נכנעה לאפל, לא זיהתה את השינויים המהירים בשוק מכשירי הסלולר, מניותיה איבדו כ-85% משיאן, היא הפסידה לא מעט בשוק הליבה שלה, היא איבדה נתחי שוק והיא לא בדיוק המודל שצריך לחלום עליו שוב ושוב.

הסיפורי האמיתי וה"משעמם"

המודל הכי מתאים לתעשיית ההיי-טק הישראלית הוא המודל שכולם אוהבים לגנות: מודל האקזיטים, מודל האינקובציה, שמגדל "תינוקות" היי-טק מוכשרים ומוכר אותם עוד בינקותם.

מה רע בידע שנמכר בשלב בסיסי לענקיות התעשייה? האם הם גונבים את הידע? ממש לא.

בניגוד לתפיסה הרווחת, תעשיית ההיי-טק הישראלית לא מתבססת על חברות היי-טק גדולות כחול-לבן, שמתקשות לעמוד בפני משברים קשים. הסיפור האמיתי של ההיי-טק בישראל הוא הסיפור של אינטל, HP, IBM, מיקרוסופט, אפלייד מטיריאלס, קודאק, טקסס אינסטרומנטס, BMC, מוטורולה, סיסקו, גוגל ועוד ועוד.

מרכזי המו"פ של חברות הענק הם התשתית הטכנולוגית של ישראל. הענקיות הבינלאומיות הן אלה שאחראיות לחלק הארי של ייצוא ההיי-טק הישראלי, הן מעסיקות עשרות אלפי עובדים לפחות בארץ, במישרין ובעקיפין, והן אלה שרוכשות את הסטארט-אפים הישראליים ומרחיבות באמצעותם את מרכזי המו"פ שלהן בישראל.

זה הסיפור ה"משעמם" של הידע הישראלי, סיפור שלא עולה מדי יום לכותרות. שימו לב: מי יודע מי מנהלי HP בישראל, או סיסקו או אפלייד? הציבור בקושי מכיר את המנהלים שעומדים בראש חברות ההיי-טק הישראליות הגדולות באמת שקיימות פה, ולא הווירטואליות שהאוצר מדבר עליהן.

עושים את המוות לאינטל

במקום שהאוצר ישנן את המנטרה של "נוקיה הישראלית", כדאי לו לגבש תוכנית שתמריץ את הענקיות העולמית להמשיך ולהשקיע כאן, להמשיך ולפתח, להמשיך ולרכוש ידע ישראלי. אלא שבמקום זאת, מעדיפים פקידי האוצר לעשות את המוות לאינטל עם המענקים.

אוקיי, צריך לבדוק, לא צריך לזרוק כסף, אבל למה לתת תחושה שלא צריך את הטובות שלהם, שהם לא נחוצים כאן ולהקשות עליהם את החיים (טוב, זו המומחיות של הפקידים בישראל: מקלות בגלגלים בשם הדאגה המזויפת לציבור ולקופת המדינה)? להיפך, המטרה של הפקידים צריכה להיות לעודד אותם להתנחל כאן לעד.

בנוגע לייבוש המקורות, זה טענה שעולה בעיקר מקרנות ההון סיכון הישראליות והיא לא ממש מדויקת. ידע טוב תמיד ימצא את הכסף הטוב. ענקיות ההיי-טק מפוצצות מכסף וצמאות להשקעות טובות. הבעיה היא יותר בתשתית החינוכית והאקדמית בישראל, שמידלדלת לאיטה, ומהווה את התשתית לדור העתיד של היזמים.

שלדים מפוייחים בנאסד"ק

תעשיית ההון סיכון הישראלית צריכה להפסיק ולקטר ולעשות את חשבון הנפש שלה. מרבית קרנות ההון סיכון הישראליות לא סיפקו את הסחורה, גרמו להפסדים כבדים למשקיעים, אבל העשירו את מנהליהן. וגרוע מכול: הם גידלו דור של שרלטני היי-טק, פעלולנים של פיננסים, כפי שהגדיר אותם ארזי.

תעשיית ההון סיכון הישראלית שלחה לפני עשור עשרות חברות היי-טק ישראליות להנפקות בוול סטריט בלי מסורת של רווחים ובעיקר בלי שום יכולת לייצר רווחים כאלו בעתיד.

התוצאה: שלדים מפויחים של תעשיית ההיי-טק הישראלית שמוטלים ברשימות נידחות של הבורסה האמריקנית: מי זוכר את בקווב, רדוויו, ווקלטק, ויריאנט, ג'קדה ועוד רבות אחרות ששרפו מיליארדי דולרים בגיוסים זוהרים. תעשיית ההיי-טק לא הרוויחה מזה דבר וחצי דבר. רק כמה מנהלים וגוזרי קופונים התעשרו.

תעשיית ההיי-טק הישראלית יכולה לוותר על השירותים המפוקפקים של קרנות ההון סיכון המקומיות. שיתייבשו מכסף ושיפסיקו להתחנן לאוצר לתפור להן תוכניות כמו עידוד השקעות גופים מוסדיים בקרנות.

לא צריך אותן, צריך את הכסף של הענקים.

eli@globes.co.il