גליה מאור מרוויחה מה שמגיע לה

במבט ראשון, נתוני הסקר של "פייננשל טיימס" שהודפס אמש בעיתון גלובס אודות שכר ראשי ראשי ענף הבנקאות העולם, נראים תמוהים. ירידה כזו דרסטית בשכרם לא נרשמה זה שנים (אם בכלל).

במבט שני, וכשנזכרים מה קרה ב-2008 ומה השתנה ב-2009, נתוני הסקר לא אמורים להפתיע. 2008 היתה השנה שבמהלכה ענף בנקאות ההשקעות העולמי - במיוחד האמריקני - הפך למוקצה מחמת מיאוס.

מנכ"לים שילמו בכיסאותיהם על הפסדי עתק, חלק מהגופים שבראשם עמדו נכנסו להסדרי חוב, והזעם הציבורי שהופנה כלפיהם גרם לאלו שעדיין נותרו בתפקידם להסתפק בפחות. חלקם הסתפקו - באופן זמני - בשכר בסיס סמלי של דולר אחד לשנה וויתרו על חבילות אופציות מפנקות (כמו מנכ"ל סיטיגרופ), ואחרים קיצצו מיוזמתם אחוזים משמעותיים משכרם ואף תרמו בונוסים שהיו זכאים להם למוסדות צדקה (שוב, כמו מנכ"ל סיטיגרופ).

בארץ זה עדיין לא קרה, וסביר להניח שזה גם לא יקרה. ענף הבנקאות המקומי הפגין חוסן יוצא דופן בתקופת המשבר הכלכלי העולמי ושכר הבנקאים המקומיים בקושי נפגע.

שכר פרופורציונלי

ובכל זאת, כשמסתכלים על התמונה במלואה, ובמיוחד לאור הסקר של "פייננשל טיימס", שכר הבנקאים בארץ - באופן יחסי - די פרופורציונלי לגודל הבנקים ולאחריות המוטלת על מי שמוביל אותם. קחו כדוגמה את גליה מאור, מנכ"לית בנק לאומי, אחת הבנקאיות הוותיקות בארץ ובין המנכ"לים המוערכים בישראל.

עלות השכר של מאור היתה אשתקד 2.1 מיליון דולר - שליש מהעלות הממוצעת של אותם 17 בנקאים שסקר היומון הבריטי. בנק לאומי, נזכיר, עדיין "רב" עם בנק הפועלים על המקום הראשון, אך גם אם הוא עדיין שני לו - לאומי הוא אחד הגופים הגדולים במשק הישראלי.

תמונה דומה מתקבלת מהשוואת שכר בכירי ענף הביטוח המקומי, שכבר מזמן אינו מרוויח רק מעסקי ביטוח מסורתיים. עלות השכר של חלק ניכר מבכירים אלו נעה אשתקד סביב 2 מיליון דולר ואף פחות, וחלקם מובילים חברות השוות כיום מיליארדי דולרים.

במילים אחרות - לבכירי ענף הבנקאות והפיננסיים המקומי אין במה להתבייש. רמות שכרם - בסטנדרטים עולמיים - פרופורציונליות לתפקידם. זה לא אומר שצריך לרוץ ולהעניק להם העלאת שכר, אך זה גם לא אומר שצריך לזעוק עד השמים שהם מרוויחים יותר מדי.