הסגידה לתמ"ג

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה לאחרונה את נתוני החשבונאות הלאומית למחצית הראשונה של 2010. על פי אומדנים אלה עלה התוצר המקומי הגולמי ב-4.1% בחישוב שנתי. הודעת השבח העצמי שמיהר לפרסם שר האוצר יובל שטייניץ, מסגירה את תפיסתו כי התוצר הינו חזות הכל. הרישא של הודעתו משתמשת בנתוני הגידול בתוצר על מנת לפאר את הצלחת מדיניותו הכלכלית, והסיפא מציבה את הצמיחה המהירה כמטרה עליונה למדיניות זו.

התוצר המקומי הגולמי, או התמ"ג, איננו תורה שנחקקה על הלוחות בסיני, זהו רעיון שהורתו במחצית המאה העשרים בזמן מלחמת העולם השנייה. החשבונאות הלאומית כולה נוצרה בארה"ב בעיקר ככלי להערכת יכולתה הכלכלית בעת מלחמה. הראשון שהעריך את התוצר של ארצות הברית בשנת 1942 היה החתן השלישי של פרס נובל לכלכלה, סיימון קוזנץ, שקיבל את הפרס על יצירתם של מושגי החשבונאות הלאומית ועל הקשר בין צמיחה לאי-שוויון.

היחס אל התוצר כביטוי כמעט יחיד של רווחה כלכלית, הינו טעות נפוצה שהסכנה הגלומה בה נחזתה מיד עם בואו של המושג לעולם. כמי שעזר למשרד המסחר האמריקני לבסס את מדד התוצר הלאומי הגולמי, אמר קוזנץ, כי "רק לעתים נדירות ניתן למדוד את רווחתה של אומה באמצעות מדדים של הכנסה לאומית".

לשימוש בתוצר כמדד לרווחתם של האזרחים, ישנן מכשלות בולטות רבות. החתן השני של פרס נובל לכלכלה, פול סמואלסון, הנחשב לאבי הכלכלה הניאו-קלאסית, נתן בכמה גרסאות מוקדמות של ספרו המפורסם "כלכלה", דוגמה מאלפת לאחד החסרונות של התבססות על התוצר כמדד לצמיחה. על פי הדוגמה של סמואלסון, חתונה של פרופסור לכלכלה עם עוזרת הבית שלו מפחיתה את הצמיחה.

מדוע? טרם החתונה הפרופסור עסק בכלכלה ועוזרת הבית בעבודות הבית, והשכר ששולם לה עבור עבודות הניקיון והבישול נרשם כחלק מן התוצר המקומי הגולמי. אחרי מעמד הנישואים, ישוב הפרופסור למחקרו והכלה הנרגשת תשוב לעמל יומה. אלא שכעת אין הפרופסור משלם על שירותים אלה ועל כן התוצר דווקא פוחת.

הספר של סמואלסון פורסם לראשונה ב-1948, ומספק לנו הצצה היסטורית ואולי מחויכת לחלוקת העבודה המגדרית של החברה האמריקנית של אחר מלחמת העולם השנייה. העולם השתנה רבות מאז, אולם הבעיות בשימוש בתוצר למדידה של רווחה חברתית רק התעצמו.

הגדרה מקובלת של התוצר המקומי הגולמי היא "ערך השוק של כלל המוצרים הסופיים המיוצרים במדינה במהלכה של שנה". אנשים רבים משתמשים במוצרים בעלי ערך גבוה אשר אין להם מחיר או שוק. בנוסף, כמעט כל השירותים המסופקים על ידי המדינה אינם מתקיימים במסגרתה של כלכלת שוק. שירותים כמו חינוך, בריאות וביטחון, מהווים יחד עם שאר פעילויות הממשלה יותר משליש מהפעילות במשק, ואינם נרכשים ישירות על ידי האזרחים, אלא ממומנים בעקיפין באמצעות מסים.

קל לראות כיצד תוצר גדול יותר מעצים את כוחם של שר האוצר ופקידיו. תוצר גבוה יותר, פירושו גבייתם של יותר מסים ועל כן תקציב גדול יותר, ועוצמה רבה יותר בידי הממשלה. לא לחינם קשה הרבה יותר לראות כיצד כלל האנשים נהנים מן הצמיחה.

הקושי הגדול ביותר מהצבת הצמיחה כיעד עליון של המדיניות הכלכלית, היא כי יעד זה אינו מתחשב כלל בחלוקת העושר הנוצר. חלקם של בעלי ההון בגידול בעושר ובהכנסה גדול מחלקם של העובדים, וחלקם של העשירים והחזקים גדול מחלקם של המוחלשים והעניים. דבר זה גורם לפרדוקס הידוע, בו הכלכלה צומחת והאנשים נובלים.

בשנים האחרונות עולה המודעות לסכנה בשימוש בתוצר וצמיחה כלכלית כמדד לצמיחה חברתית. ואצלנו? בעשורים האחרונים הפכה ישראל מהמדינה השוויונית ביותר בעולם למדינה שבה אי-השוויון הינו הגדול ביותר. בעשור האחרון גדל חלקם של ההון ובעלי ההון בהכנסה הלאומית על חשבון שכרם של העובדים, ומעמד הביניים נשחק בהתמדה. תהליך זה אינו תוצאה מקרית, אלא פרי המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל. כיוון שהמדיניות הכלכלית בישראל משועבדת כליל לאליל הצמיחה, הרי העלייה בתוצר היא יעד עליון, שר האוצר יכול לטבול בהשתבחות עצמית, והאזרחים אינם נחשבים ועל כן אינם מחושבים.

הכותב הוא דוקטורנט לכלכלה באונ' ת"א, וחבר ב"הדמוקרטים"