גיבור נגד עצמו

זה אמור היה להיות האירוע האולטרה-קולי של האינדי-פופ לקיץ 2010. סקוט פילגרים הוא גיבור קומיקס מסדרת רומנים גרפיים שהתפרסמו בעשור שעבר. פילגרים, ויתר הדמויות המובילות שם, חברים בכל מיני להקות שלא מצליחות להתרומם, והם ההשראה לפרויקט הקולנועי הנוכחי.

הסרט שבו מככב מייקל סרה כבר יצא למסכים בצפון אמריקה, ובשבוע שעבר הופיע הפסקול שלו, שכמעט כולו לא מצליח להתרומם לשום מקום. האפשרות שההיצע המוזיקלי הדל מתבקש מהיותן של הדמויות מוזיקאים לא מקצוענים, היא היותר מקלה, בהתחשב באיכות המוזיקאים האמיתיים תרתי משמע שכן מעורבים כאן.

 מייקל סרה / צלם: רויטרס

לחלקים הכליים של הפסקול אחראי המפיק הגדול נייג'ל גודריץ' (בין השאר רדיוהד, פול מקרטני, אייר ובק), אבל הם אינם כלולים בפסקול שכמעט כולו שירים עם מילים וקולות אנושיים. בק תרם כמה רצועות שעליהן הוא חתום גם במותגו הפרטי וגם תחת כותרת הלהקה הדמיונית סקס-בוב-אומב. ברוקן סושיאל סין אף הם התפצלו לעצמם וללהקה פיקטיבית בשם "קראש אנד דה בויז". אבל הבעיה הגדולה של "סקוט פילגרים נגד העולם" אינה טמונה בפיצולי הזהויות, אלא בכך שהוא חותר נגד עצמו ונגד הסצנה שממנה צמח ושאותה, כנראה, הוא אמור לתאר.

לעוס, שחוק ומנותק

אוסף כזה של קלישאות אינדי-רוק דרש מאמץ יצירתי מיוחד, משום שדומה שעורכי ויוצרי הפסקול ממש שברו את הראש כיצד לייצג באלבום אחד את כל מה שקלוקל, ממוחזר, לעוס, שחוק ומנותק ברוק הגיטרות של האלף הזה. השירים של בק בינוניים נורא, הבלק ליפס המצוינים עושים שיר משלהם שנשמע כשכתוב עלוב ללהיטי גאראג'-רוק מאמצע שנות ה-60 נוסח "גלוריה" של Them ולואי-לואי של הקינגסמן, ואפילו הרכב האינדי הבריטי הוותיק, הבלוטונס, נשלפו מהארכיון ונדגמו דווקא בשיר שלהם שלחן הבתים שלו גנוב מ-Fall at your feet של קראודד האוס.

איכות כה נחותה של חומרים הייתה מובילה להתעלמות לו חתמה עליהם להקה אלמונית כלשהי, אבל כמוצר הוליוודי מושקע, ועם סממני איכות לכאורה אוטומטיים כמו גודריץ' ובק, הצחיחות היצירתית כאן מפתיעה עד מקוממת. הקטע היחיד עם עזוז כלשהו הוא דווקא הנציג הבודד של אלקטרוניקה, והרצועה שהכי מחבלת בתמונה הכללית היא גם הטובה מכולן, Under my thumb העתיק והנהדר של הרולינג סטונס.

פתאום מגיח להיט רוקנ'רול עם מילים מרושעות ולחן מתוק, ועיבוד סקסי ואירוני, וזמר נוטף אישיות, ובקיצור, כל מה שאזרח תמים שוחר מוזיקה היה מבקש משירים, וכל מה שאין מסביב לסטונס בפסקול של סקוט פילגרים.

כאופציית האזנה הוא לגמרי מיותר. למרבה הצער, כעדות למצבו הבינוני עד זרא של האינדי-רוק בשנים האחרונות, הוא מוצלח מדי. נא להימנע.

הממזר והבלונדינית

האלבון השלישי והמוצלח ביותר עד כה של הרכב האינדי איזובל קמבל ומארק לאנגן

איזובל קמבל ומארק לאנגן היו גיבורי אינדי בשלהי האלף שעבר. הוא כסולן ה-Screeming Trees הסיאטליים , והיא בבל אנד סבסטיאן הסקוטיים. מאז שפנו לקריירות עצמאיות, קמבל ולנגן מרבים לשתף פעולה עם יוצרים אחרים, אבל בעיקר זו עם זה. זה כבר אלבומם השלישי יחד, והוא המוצלח ביותר.

להבדיל ממקדם האופנתיות הרחב שנלווה ל"סקוט פילגרים", קמבל ולנגן צמחו בלהקות א-אופנתיות בעליל שהיו ל"נכונות" בשלב מסוים פשוט בגלל שכתבו מוזיקה מצוינת ומפני שצמחו ברגע הנכון ובזמן הנכון. לאנגן איכשהו קושר לגראנג' הסיאטלי, ובל אנד סבסטיאן נהנו משיבה אופנתית של הפופ האקוסטי והפולק.

היום, כתמיד, כשהם משוחררים מכל תכתיבי פעולה וטעם חיצוניים, הצמד הצליח להשיג שתי מטרות בו זמנית, מטרות שלעיתים מתנגשות זו בזו. הם גם כתבו את שיריהם המשותפים הכי טובים, וגם הרחיבו את המנעד הסגנוני שלהם. Snake song מולחן במסורת שירי העבדים השחורים, lately הוא קאנטרי-פולק עצל שנשמע כאילו שבוב דילן, קית' ריצ'ארדס וטום וויטס התיישבו על כיסאות נדנדה במרפסת בית לג'מג'ם מול השקיעה, ו-Sunrise הוא הבלדה הכי יפה של הצמד השקט והמלנכולי רוב הזמן.

ובאמצע האלבום מחכה הרצועה הכלית שהעניקה לו את שמו, ושכולה שאפל אכזרי עם רוקנרול מהול בקצת ג'ז חופשי וקקפוניית סקסופונים. ב-No place to fall, לאנגן , בעל אחד הקולות היותר חודרים ואפלים ברוק, מפתיע בשירה במנעד גבוה בהרבה מהרגיל אצלו, קצת כמו שנשמעו בעבר טים הארדין וגם אדי וודר באלבום הסולו שלו מחוץ לפרל ג'אם. באלבומים הקודמים של קמבל-לאנגן היה נדמה שהם מחליקים בטבעיות כמעט מחשידה למשבצת שמאז שנות ה-60 הותירו פנויה ננסי סינטרה ולי הייזלווד.

כלומר, היא בתפקיד הבלונדינית הקצת מלנכולית קצת פתיינית, והוא הממזר המוכשר שמנהל יחסים מפוקפקים עם החוק ועם כימיקלים שונים. אבל היופי בתקליט המגוון והחדש שלהם, נובע מכך שקמבל ולאנגן לא רק משכללים את הדיאלוגים בין הקול הנוגה והנמוך שלו והתם והגבוה שלה, אלא מצליחים למסד ולעגן את המפגשים האמנותיים ביניהם לכדי ישות חדשה משלהם.

מאחר ששניהם בוחרים לתחזק פרופילים תקשורתיים נמוכים יחסית, ובגלל שאין לשיריהם היפים ערך כלשהו מלבד יופיים, ובשום סיטואציה הם לא יסייעו למכור שום דבר לאף אחד, התקליט הזה ייבלע בשקיקה אצל אוהדיהם אבל יעבור מתחת לראדאר הסבלנות של שאר העולם.

זה קצת מצער, כי למי ששוחרים רוק אלטרנטיבי עם ניחוחות עזים של קאנטרי, בלוז ופולק, זו כנראה אופציית ההאזנה החדשה הכי מוצלחת לקיץ הזה. שווה לנסות.

שימו לב במיוחד לשירים:

Isobel Campbell & Mark Lanegan - Lately

Isobel Campbell & Mark Lanegan - Sunrise