כשביבי החליט להיות שייקספיר

כל העולם במה וכולנו שחקנים, זה כבר ידוע, אבל בימים האחרונים עושה רושם שמישהו לקח את הדיאלוג הבריא שסביב עולם התיאטרון בישראל כמה צעדים רחוק מדי לטובת הון פוליטי בלי לשים לב לגבולות הגזרה.

חלק נכבד מהשחקנים שמעטרים את הבמות ומהמחזאים שכותבים את השורות שלהם החליטו שכשמדובר בשאלה "להיות או לא להיות" על הבמה באריאל - התשובה שלהם שונה משל נתניהו או שטייניץ. זה מקומם, זה מכעיס אבל זו בהחלט לא עילה להוציא עליהם חוזה ולהאשים אותם בבגידה.

הנטייה לאתגר את השיח הציבורי, להציג עמדות קיצוניות ולעורר סנסציות לא הומצאה ע"י איתי טיראן, יהושוע סובול או רמי הויברגר. אביב גפן עשה קולות סרבנות כבר לפני עשור וחצי ומנגד עמיר בניון לאחרונה יצא בקריאות קשות ומעוררות מחלוקת כנגד גורמים בשמאל שלטענתו פוגעים בביטחון המדינה. בכל זאת, לא הם ולא אריאל זילבר (כוכב זמר שבוודאי ימלא ברצון את היכל התרבות החדש מעבר לגבולות הקו הירוק) זכו לקיתונות השטנה שהופנו היום לעבר שחקני התיאטרון המובילים בישראל.

אמנים הם לא שופר של הממשל, לא במדינה דמוקרטית, והניסיון להכתיב להם עמדות ולקבוע להם סטנדרטים של חופש ביטוי הוא מקומם ובעיקר מסוכן - שלא לומר מעלה זיכרונות קשים ממשטרים אפלים. נתניהו אינו שייקספיר, שטייניץ הוא לא צ'כוב, ואוי לנו ביום שבו מנהיגינו ייכנסו לנבכי היצירה של התיאטראות בישראל שמהווים אולי את המעוז האחרון של חופש הביטוי הטהור והנקי (כמעט) מלחצים פוליטיים בלתי ניתנים לעצירה.

השחקנים, כמו גם התיאטראות, מקבלים את תקציבם מהמדינה בדיוק כדי לעורר את השיח הציבורי, לאתגר את הקהל שלהם ולהציג בפני הציבור בישראל באמצעות הכלים העומדים לרשותם מראה מאתגרת ומעמתת שמעוררת תגובות.

זכותו הדמוקרטית של אותו ציבור להחרים את אותם האמנים שמביעים את דעתם - בדיוק כמו שחנוך לוין הוחרם בתחילת דרכו ובדיוק כמו החרם הצרכני הצנוע שמאורגן כאן השכם וערב כנגד אותם אמנים הפחדנים מחו"ל המבטלים את הופעותיהם בישראל ברגע האחרון בתירוצים מגומגמים, ועם זאת - האיום בשלילת תקציבים מהתיאטראות שמעזים בחוצפתם הרבה להעסיק אמנים בעלי דעה עצמאית ונכונות להיאבק עליה היא מסוכנת ומדאיגה, בעיקר כי היא מזכירה לנו שכשתותחי הפופוליזם רועמים, המוזות נקראות לשתוק, או גרוע מכך: להסתפק בתיאטרון לא מעניין ולא רלוונטי.