וידויים מספת הפסיכולוג

יש לו בעיה מנטאלית. הוא קרס מנטאלית. לא עמד בלחץ. הראש הרג אותו.

כמה פעמים שמענו את המשפטים האלו בהקשר של טניס, גם בהקשר של השחקנים הגדולים בעולם. ברגע אחד לא מוסבר הכל מתהפך. הכדורים שנכנסו בעיניים עצומות עד לפני כמה דקות, עפים פתאום לכל הכיוונים. הביטחון העצמי נעלם, ותוך זמן קצר עומד על המגרש שחקן אחר לגמרי. מה בעצם מייחד את משחק הטניס והופך אותו לאחד מהענפים הכי שוחקים, ענף שבו שחקן בן 30 נחשב זקן? בעיקר הראש. אותם מאבקים מנטאליים בלתי פוסקים.

‏עד כמה שזה נשמע קלישאתי, הראש הוא בדיוק מה שמבדיל בין שחקני-העל לשחקנים טובים. ובמקרה של טניס, זה מתבטא בסופו של דבר בכמה מיליוני דולרים בחשבון הבנק.

‏יכולת מנטאלית היא דבר נרכש. זה קורה בעזרת עבודה יומיומית של שנים, והלמידה של היכולת להתנתק מהסביבה ולהתרכז בעיקר. בדרך כלל זה מתחיל בילדות. עם זאת, יש אינספור דוגמאות לשחקנים שהיו מעולים בגיל נוער ואף גילו חוסן נפשי אבל לא הצליחו במקצוענים. כי סגנון החיים פשוט לא התאים לאופי שלהם. לא כל בן אדם בנוי להיות 30-35 שבועות בשנה מחוץ לבית, בלי החברה, המשפחה, החבר'ה והמופלטות של אמא.

‏טיסות, מלונות, הפסדים, האימונים המתישים - כל אלה יכולים להכניס בן אדם נורמלי לדיכאון, ומכאן הדרך לג'וב מהיישוב די קצרה. בשביל לשרוד בסבב צריך עור עבה במיוחד, כי מקבלים הרבה מאוד מכות בדרך למעלה. בקיצור, מנטאליות.

‏‏***

‏העניין המנטאלי בטניס מתחיל מנתוני הפתיחה הבסיסיים. זהו ענף שבו אסור למאמנים לתת הוראות במהלך המשחק (למעט בדייויס), מה שמשאיר אותך כשחקן למצוא פתרונות בשטח למצבים משתנים בזמן אמת. גם העובדה שאתה עולה למשחק כשאין לך שום יכולת חיזוי כמה זמן הוא יימשך, היא בלתי נסבלת. שיחקתי במהלך הקריירה שלי אינספור משחקים של 4 ו-5 שעות, לפעמים בחום ולחות בלתי נסבלים, שבהם אתה עובר רכבת הרים נפשית שקורעת אותך. זה לא רק אורך המשחקים כמובן, אלא גם הכמות: הסיבולת המנטאלית הדרושה, למשל, בכדי לזכות בטורניר כמו אליפות ארה"ב שנפתחה אתמול (ב'), היא עילאית.

 אנדי רודיק, טניס / צילום: רויטרס

‏טניס הוא ענף מאוד טכני שיכול לתעתע בנשמה של השחקן. יום אחד אתה חובט בכדור בצורה נקייה, נע על המגרש ככספית ומרגיש כמו מלך, ולמחרת אתה עולה למגרש ומרגיש כבד, בלי רגש לכדור ובלי חשק לשחק. וכל זה בלי הסבר מדויק.

ביורן בורג, השבדי האגדי שזכה ב-11 תארי גראנד סלאם בעשר שנות קריירה, נשאל פעם מה סוד המשחק שלו. "בעיקרון אני מנסה לחבוט הרבה חבטות אלכסוניות ומדי פעם אני חובט לאורך הקו", תמצת בורג את משחק הטניס לשתי החבטות הבסיסיות הללו. הטניס הוא באמת פשוט במהותו, אלא שהתורה כולה טמונה בקבלת ההחלטות הנכונה ויכולת התפקוד במצבי לחץ, או מה שאנו מכנים בשפת המאמנים "בחירת חבטות". מתי לחתוך את הכדור, מתי להוסיף טופ-ספין, מתי לעלות לרשת. יכולת ההחלטה מתי להכות אלכסון או לאורך הקו היא קריטית. היכולת לגוון את המשחק, לשנות סגנונות ולהיכנס לראש של היריב הן יכולות אינטלקטואליות שמבוצעות תוך כדי מאמץ פיזי לא פשוט, כשהגוף בדופק גבוה באופן תמידי. ההבדלים מבחינה טכנית ברמות הללו בין המקום הראשון למקום ה-200 הם מזעריים. אז איך זה שפדרר שנמצא במקומות 1-3 כבר שנים מוביל על דווידנקו שנמצא במקומות 5-10 במאזן המשחקים ביניהם 1-14? לא רק שפדרר טוב מדווידנקו, אלא שהוא גם מספיק חזק בראש ליישם את היתרון פעם אחר פעם.

‏‏‏***

‏אז איך עובדים על מנטאליות? האם זה בכלל אפשרי? התשובה היא כן. עדיף כמובן שהשחקן יביא את המנטאליות מהבית אבל לא מעט פעמים המנטאליות היא דבר נרכש שמשתפר עם השנים בתהליך הדרגתי. יש לא מעט ספורטאים ששינו מנטאליות במהלך הקריירה ושיפרו את ההישגים בצורה משמעותית. למאמן יש תפקיד מרכזי בעבודה המנטאלית של טניסאי. מאמן טניס הוא לפני הכל מעין פסיכולוג שיודע להיכנס לראש של השחקן, לפרוט על המיתרים הנכונים, לאתגר אותו ולגרום לשחקן בדרכים שונות ומשונות להגיע לשיא בזמן הנכון. לפעמים זה אומר לתת לשחקן ליטוף ולפעמים בעיטה בישבן. כל שחקן הוא כמובן עולם אחר לגמרי בהקשר של ההעדפות הפסיכולוגיות. עמוס מנסדורף, למשל, היה מאלו שלא אוהבים את העבודה עם פסיכולוג ספורט ותמיד העדיף לעבוד עם מה שיש. יש שחקנים שמוותרים אפילו על מאמן, כמו פדרר, ושואבים את הכוחות מהצוות התומך שמסתובב איתם (במקרה של פדרר זו אשתו).

‏המעבר מנוער לבוגרים הוא חד מאוד, והוא הרגע בו נחשף השחקן בבת אחת לדרישות מנטאליות גבוהות מאוד. היום אין כמעט אקדמיה רצינית שלא מעסיקה פסיכולוג ספורט במשרה מלאה. התועלת העיקרית של עבודה מנטאלית היא המודעות. הרי זה טבעי שכל שחקן ייכנס ללחץ במצבים מסוימים, אבל המודעות בזמן אמת היא חצי מהעבודה. כשחקנים, אנחנו מודעים היטב לעובדה שכאשר אנו נמצאים במתח נפשי, אז השרירים והגוף מתקשים. גוף "קשה" בטניס גורם לעלייה משמעותית בכמות הטעויות. מכאן גם מתחיל כדור השלג: כשאנחנו במתח אז גם הנשימה לא סדורה, והכל מתחיל להשתבש.

 אנה איבאנוביץ', טניס / צילום: רויטרס

‏‏הפתרון הוא לעבוד כבר באימונים על תרגילי נשימה ותרגילי שחרור בין הנקודות. הפעולות של השחקנים שמנערים את הידיים והרגליים או מקפצים בקלילות מרגל לרגל בין הנקודות, נועדו בין היתר כדי להרגיע את הגוף. כי כשאנחנו בתנועה יש סיכוי טוב שהכל "יזרום" לנו באופן חופשי יותר.

‏‏***

‏ויש כמובן גם את הבעיה שלא מעט טניסאים נתקלים בה: הקושי לסיים משחקים. הידיעה שאתה לקראת ניצחון גורמת לא פעם לשינוי בהתנהגות על המגרש. הבעיה היא שבטניס אי אפשר לשחק על זמן - חייבים לנצח את המשחקון האחרון. לא מעט שחקני סבב ישחקו מצוין במשך כמעט שתי מערכות ויגיעו לסף ניצחון, וברגעי האמת יקרו להם דברים מוזרים: טעויות כפולות, החלטות גרועות וירידה לבונקר למשחק דפנסיבי ופאסיבי. זו בעיה שמוכרת לכל שחקן טניס בכל רמה, וזה מזכיר במובן מסוים קבוצות כדורגל שמבקיעות שער ומיד מסתגרות במטרה לשמור על התוצאה. מדובר בתופעה מנטאלית טהורה.

‏אני זוכר שבמהלך הקריירה נקלעתי לתקופה מייאשת של כמה משחקים שבהם חזר על עצמו דפוס פעולה שלא הצלחתי לצאת ממנו: הובלתי רוב המשחק, אבל לא השכלתי לנצח משום מה. נקלעתי לספירלה של חוסר ביטחון, והפתרון היה לעשות משחק הדמיה פנימי בראש שלי. אם, למשל, הייתי מוביל 2-5 במערכה המכרעת, הייתי יושב ואומר לעצמי בהפסקת המשחק שאני בפיגור 5-2, כי כשאתה בפיגור אתה חושב יותר אגרסיבי באופן טבעי מאחר שאין לך מה להפסיד. ככה ניסיתי לאלץ את עצמי, דרך עבודה מנטאלית, להיות אגרסיבי, החלטי ופחות זהיר. מירידה לבונקר אי אפשר לנצח משחקי טניס.

‏‏***

‏אחד הדברים שמשותפים לכל השחקנים המקצוענים הוא שלכולם יש את הרוטינה הפסיכולוגית שלהם. אצל חלק מדובר בריטואלים אובססיביים, שחלקם נובעים בכלל מאמונות תפלות. את מייקל צ'אנג אני זוכר הולך באופן קבוע לפינה של חדר ההלבשה עם אזניות ענקיות ועושה תרגילי יוגה ומתיחות במשך שעה לפני כל משחק, אפילו שלום אי אפשר היה להוציא ממנו לפני משחק; לרפא נדאל יש לא מעט אמונות תפלות, החל מהוצאת התחתונים מהישבן לפני הגשה, וכלה באי דריכה על קווי המגרש בין הנקודות; תומאס מוסטר היה מרים משקולות עד דקה לפני המשחק, זה היה מהלך פסיכולוגי שנועד להיכנס לראש של היריב. לעומת זאת יש את אלו שיכולים לשבת ולשחק שש-בש עד 5 דקות לפני המשחק, ולעלות כאילו כלום ולפרק אותך.

 רוג'ר פדרר, טניס / צילום: רויטרס

***

‏לא מעט שחקנים עוברים משברים ושינויים, חלקם דרסטיים. איבן לנדל הוא דוגמה טובה. הוא החל את הקריירה שלו עם תדמית של לוזר (באופן יחסי כמובן), אחד שלא מנצח משחקים גדולים. אבל לנדל, כמו כל האלופים הגדולים, לא הקשיב לכל אלה שאמרו לו שהוא לוזר והפך לאחד מהגדולים בהיסטוריה. לקח לו ארבעה גמרים של גראנד סלאם עד שהצליח לזכות בטורניר גדול (רולאן גארוס ב-1984), הראשון מבין 8 תארים גדולים שבהם זכה. את מה שלנדל עשה באליפות ארה"ב גם פדרר כבר לא יעשה - 8 הופעות רצופות בגמר בין השנים 1982-1989. לנדל הפסיד את שלושת הגמרים הראשונים שלו בפלאשינג, אבל לא התייאש וזכה בשלושת הגמרים הבאים. כשנשאל באחת הפעמים על השינוי המנטאלי שעבר ועל ההצלחה שלו להגיע למעמדים האלו, אמר בפשטות: "כל שחקן סביר בסבב יכול להגיע למצב של 4-4 במערכה המכרעת. השאלה היא מה הוא עושה במשחקונים המכריעים. אם הוא עושה במכנסיים או שהוא מוציא את הטניס הכי טוב שלו דווקא באותן נקודות".

***

‎התחום של פסיכולוגיית ספורט התפתח מאד ב-30 השנים האחרונות ולא מעט שחקנים משתמשים בשירותיהם של פסיכולוגים או מנטורים שעוזרים להם למצות את הפוטנציאל, בין אם זה במפגשים בין טורנירים או בשיחות טלפון טראנס-אטלנטיות במהלך טורנירים. לפעמים, שיחה עם מישהו שמכיר ומבין אותך יכולה להציל עונה שלמה.

‏‏כשחקן פעיל עבדתי רוב הקריירה עם ד"ר שרגא שדה, שהיה גם הפסיכולוג שלנו בנבחרת הדייויס. הייתי מגיע אליו פעם-פעמיים בשבוע בין הטורנירים למפגש של כשעה שהיה בחלקו מפגש קלאסי בין פסיכולוג למטופל ששוכב על ספה ומדבר על מה שעובר עליו. חלק לא קטן מהמפגשים הוקדש לתרגילי ריכוז מנטאליים ספציפיים, מעין היפנוזה שהייתי מכניס את עצמי אליה בעזרת טכניקה של נשימות. "חדר מנטאלי" היינו קוראים לזה. בחדר הזה הכל היה מושלם, ובעזרת הדמיון הייתי מדמה את עצמי משחק נקודות מושלמות וחובט ווינרים על ימין ועל שמאל. יישום התרגילים הללו בזמן משחק אמיתי איפשר לי להיכנס לריכוז מקסימלי ולחשיבה חיובית בין המשחקונים, והציל אותי לא מעט פעמים במשחקים צמודים.

‏עם הזמן והניסיון אתה מתחיל לפתח מודעות כשחקן לדברים כמו נשימה נכונה. אתה לומד טכניקות שמאפשרות לגוף להוריד את הדופק אחרי נקודות ארוכות, ולהגיע לנקודות המכריעות ברמת חרדה אופטימלית, כלומר ערני וחד אבל גם רגוע ומחושב. המטרה האולטימטיבית היא להגיע למצב שבו הכל זורם באופן טבעי והאינסטינקטים לוקחים פיקוד. לא משימה קלה בכלל.

‏לא מעט אנשים עדיין זוכרים את משחק הדייויס המפורסם שלנו מול שווייץ ביום כיפור של 1993, משחק שבו הצלחתי להגיע לשיא היכולת שלי במעמד הכי חשוב. מה שאנשים לא יודעים זה שבשבועות שלפני המשחק הייתי בתקופה נוראית. הדירוג היה בירידה והביטחון על הרצפה. למעשה, כבר הייתי עם מחשבות של פרישה. לפני המפגש הצמידו לי אנשי הנבחרת את שרגא שדה במטרה להוציא אותי מהמשבר. כל בוקר היה מגיע שרגא לביתי עם קרואסון וכוס קפה, והיינו מתחילים את היום עם שיחת מוטיבציה. הוא היה מלווה אותי לאימון ומפמפם לי באגו כל מיני מנטרות חיוביות שלמרבה הפלא חלחלו לי לתוך הנשמה. אני זוכר שאחד מהדימויים שהשתמשתי בהם היה "לעלות למגרש כאילו שיצאתי מלוע של תותח".

בימים שלפני המפגש כבר לא יכולתי לחכות. ידעתי שהכל יהיה מוטל עליי ורציתי שהכל יהיה מוטל עליי, כי האמנתי בעצמי. זה היה עבורי שיעור מאלף בכוח של נפש האדם. עד היום אני נותן לשרגא שדה קרדיט על התרומה שלו לניצחון.