בוקר טוב במחסום "בקעות"

הם יוצאים ליום עבודה בטרם מפציע השחר. האוטובוסים והמוניות פורקים אותם בפאתי המחסום, מאחורי שלט "עצור" מרוחק, והם צועדים בחושך, בשיירה, שפופים, לא פולטים הגה.

כך זה נמשך, עד חלוף הסהר. הזמן שבו מתחיל יום עבודה של פלסטינים, הוא שארית הלילה של החיילים במשמרת. זוהי פחות או יותר השגרה במחסום צה"ל "בקעות", הגדול במחסומי הבקעה, והנקודה הבודדה המחברת את יישובי הגדה עם כביש הבקעה. אין זה מעבר גבול, לא מתנוסס השלט "ברוכים הבאים לישראל", ולמרות החום הכבד, שבחצי היום מגיע ל-46 מעלות, אין ולו עמדת מים אחת לשירותם של העוברים ושבים.

עד לשעה 06:00 בבוקר יעברו במחסום הזה כ-3,000 איש ואישה פלסטינים. מילדים ועד קשישים. בני המזל מביניהם אוחזים שקית ניילון שבתוכה כמה פיתות טריות לארוחת צהרים. הרוב הגדול בא בידיים ריקות. בעלי האישורים שביניהם יחצו את מחצצות הבטון, ואז יעשו את דרכם אל אתרי הבנייה הישראליים ואל גידולי השדה. הם כולם ממהרים, כי אם יאחרו, ייקנסו.

משכורתם הממוצעת היא 1,500 שקל. אם יאחרו, המשכורת תפחת ב-400 שקל. "30 שקל ליום. במקום 50", אומר נידאל, פלסטיני מהכפר טובאס הסמוך, שצה"ל שכר כדי לנקות את המחסום מלכלוך מצטבר.

"צה"ל עוזר לי הרבה", אומר נידאל בגאווה, תוך כדי איסוף בדלי סיגריות ("פריד" עם פילטר ארוך, למי שמכיר) ומוסיף: "אני מקבל כל חודש 1,700 שקלים".

"וואחד וואחד"

שכניו מהכפר, תושבים מכפרים נוספים ובעיקר משכם, מוסיפים לעמוד אחד אחרי השני בשורה סימטרית, כפי שהורגלו: אם הם נדחסים שלושה יחד, במטרה לסיים את ההליך מהר יותר, החייל בעמדה צועק לעברם "וואחד וואחד".

בעצם, בכל מקרה החייל צועק "וואחד, וואחד". התושב שתורו מגיע מתקרב לעמדת הבדיקה, והחייל בעמדה מבקש ממנו "ג'יב אל עאווייה" (תביא תעודת זהות) והתושב שולף תעודה כתומה, בתוספת רישיון עבודה.

לפתע המגנומטר מצפצף. חייל המילואים המאבטח את העמדה נדרך, צועק "וואקף" (עצור) ועוצר את התור, כדי לגלות שבכיסו של ילד כבן 15 מוסתרת סכין מטבח. בעברית רהוטה וברעד אומר הילד כי הוא רוצה להיתפס, לשבת בכלא הישראלי, לאכול טוב ולגשת למבחני בגרות. המילואימניק מעיף את הסכין לפח ומשחרר את הילד.

בה בעת, החייל בודק תיק של אישה ערבייה לנגד עיניהם של שני ילדיה הקטנים. הוא מחטט בחפציה האישיים, והילדים מסתכלים עליו בתימהון. מפקד המחסום ניגש אל צידנית ירוקה ושולף ממנה צמד מעדני חלב. הוא נותן אותו לילד הקטן יותר, הנשרך אחרי אמו. הילד מפחד לקחת, מפחד לא לקחת, ובסוף לוקח. הוא לא אומר תודה, אבל הוא מספיק מבויש בשביל שמפקד המחסום יאמר לו "יש עוד, אם אתה רוצה".

מעדכנים סטטוס דרך הנייד

בעברו השני של המחסום, עוד ועוד מכוניות, משאיות ומוניות משתרכות אחת אחרי השנייה.

החיילים עוצרים אחת לבדיקה שגרתית, מחטטים בתכולתה. הנה באה הכלבנית, והכלב התקיף שלה מרחרח את המושבים. לפעמים צריך לעזור לכלב - לשלוף את המושב האחורי ממקומו, או להוציא את הציוד שבתא המטען.

לנהג אין ברירה אלא להיות סבלני. הוא יודע שנולד בצד הלא נכון. העיניים של החייל פוגשות את העיניים שלו. הם מחליפים כמה מילים. הנהג מודה שהוא "לא אופטימי. איך בכלל אפשר להיות אופטימי. זוהי מותרות ולא כל דבר הוא מותר".

כבר 04:00 לפנות בוקר, והשמיים מתבהרים מעל עמק ערפל לבן. שני מילואימניקים חוזרים לשבת על מחצצות הבטון, רוצים להתעדכן בחדשות דרך הפייסבוק שבנייד. "אין על המילואימניקים בבקעות", מעדכנת הכלבנית היפה את ה"סטטוס" שלה, והמילואימניקים, שהם כבר שבוע חברים שלה בפייסבוק, פתאום נראים מאושרים.

לפתע הכלב נובח וקוטע את הרגע, כבא להזכיר שתור המכוניות ארוך יותר משטף המחשבות שזורמות לעבר השחר העולה. שני חיילים קמים ופוסעים למול טור דומם של מאות אנשים הנטועים במקומם.

ממהרים, אך לא יכולים ללכת.

 פלשתינאים עובדים מחסום / צלם: מתן שירם