בין נחלת שבעה למאה שערים

כמו כל תושב אזור המרכז שעולה ירושלימה, הלחץ בחזה מתחיל כבר בגינות סחרוב: כמו התייצבות לתרגיל-גיוס שבמהלכו אתה חרד שמא מישהו יחליט להמשיך ולהשאיר את כל הגדוד לשבת, כאילו ש.ג דימיוני ממוקם בכניסה לעיר, ומאיים לסגור את שעריה ולא לתת לך "לצאת הביתה", אם לא תספיק לחמוק בזמן.

אבל כמו כל האהבות שמתחילות בריב, גם כאן מצפה פרס גדול למי שמתגבר על החשש הראשוני. אני יורד ברגל מכיכר הדוידקה לכיוון האזור החרדי של העיר, משכונת גאולה בואכה מאה-שערים. יש לפעמים שהאזור הזה הופך לזירה של מלחמות דת, אבל כשהוא רגוע, הוא מצליח לפרוט אפילו אצל צבר בן צברים חילוני כמוני, על נימי הרגש שמקורם במוצאי המזרח-אירופי: מעדניות ובתי-אוכל רבים פזורים על הציר הזה, שמתוכם עולה בזיכרוני "גרליץ" שבתחילת רחוב מלאכי, עם ריחות של דגים מלוחים המתערבבים בניחוחו המתוק של קוגעל ירושלמי המפולפל יותר מתלמיד חכם. וזו רק התחנה הראשונה במסע המעדניות של האוכל "היהודי" שילוב של מזרח-אירופה עם מזרח-תיכון ישן.

לו רק היה כאן בית בירה ראוי לשמו, אפילו מוזג בפנים אדומות מוודקה היה מתקבל על-ידי בברכה: הייתי מתיישב כאן עם גפילטע פיש ולצידו חריין (חזרת) שרק שוט של וודקה יכול לנקות מהאף.

מבקש סליחה מאבותיי

אני מהרהר בכך כל הדרך עד למאפיה הטורקית שבלב מאה-שערים, קורא בשקיקה פשקווילים שמציגים אותי, הציוני הנצחי, כאויבם הגדול של היהודים יראי-השמים, ומה בסך הכול ביקשתי? " רק לשתות משהו קר בלב מדבר" כמאמר ר' מאיר אריאל זצוק"ל.

אני יכול להתפעל מהנוף הזה, עשוי אלפי גוונים של שחור שרק יודעי ח"ן יודעים להבחין ביניהם, אבל מקץ שעה-שעתיים גובר עליי משאה של המזרח-אירופיות ואני מבקש את סליחתם של אבות אבותיי ונמלט לאזורים מוכרים יותר של העיר.

פעם, בכניסה למדרחוב בן-יהודה, היה כאן את "פינק": לא היה ביקור שלי בירושלים שלא היה מסתיים כאן, בין אם עליתי לרגל לחומוסייה המופלאה והזעירה שממוקמת בדרך לכותל, במורד הרובע המוסלמי, או בין אם שמתי פעמיי ל"ארקדיה" הסמוכה של עזרא קדם - לפני ואחרי הכול הייתי עוצר לדרינק קטן ב"פינק". כמו כולם טיפסתי לשירותים והבטתי דרך החור הקטן שבאמצע גרם המדרגות, זה שלפי האגדות היו מציצים מבעדו שומרי-הראש של בן-גוריון, בעודו יושב לשיחה עם שועי-עולם, או סתם אחד מ"שרינו"; כמו כולם חיפשתי את המלצר המיתולגי והקשיש, שהיה מתעניין בנימוס לא מכאן אם אפשר לקחת את מעילו של האדון, עד שנפטר בגיל 90 ומשהו, כמעט בעת מילוי תפקידו.

עד שיום אחד עליתי ירושלימה ואין עוד "פינק".

מזל שעוד לפני כן, זכיתי להכיר גם את ה"בארוד" שברחוב יפו.

פעם כתבתי על דניאלה, בעלת המקום, שהיא נראית לי כבת-דמותה של גילה אלמגור ב"החיים על פי אגפא" (למרות שהאחרונה מבוססת, על-פי השמועה, דווקא על דמותה המיתולוגית של זהרה מה"זיגל" התל-אביבי, שעל חורבותיו שוכן היום ה-223 המעודכן).

לה בוהמה

דניאלה לא אהבה את האנלוגיה והעירה לי שלו היה מדובר בבעלים גבר, לא הייתי נדרש לה. יכול להיות. אבל מבט אחד בדניאלה הספיק לי כדי להבין שלא יהיה עוד ביקור בירושלים בלי שאעצור לדרינק ב"בארוד".

אם הבוהמה הירושלמית נכחדה כמו שבטי האינדיאנים של אמריקה, הרי שהמקום הזה הוא שמורה שבה עצר הזמן מלכת. על הקירות רישומים שמזכירים את התקופה שבה ציירים גדולים היו משלמים עבור השתייה שלהם ביצירה פרי מכחולם. על הבר דניאלה, לרוב עם עוזרת-מלצרית צעירה לצידה, סיגריה בזווית הפה ומשקפיים משתלשלים-תלויים מצווארה. מסביב שרידי בוהמה, אנשי תקשורת מקומית ועיתונאים זרים. האווירה לא פורמלית ויש לעיתים ששיחות נרקמות בין שולחנות זרים. אם הברים האופנתיים של תל-אביב נועדו להבדיל בין האנשים, לפי הרכב שבו הגיעו והמותגים שהם לובשים, הרי שה"בארוד", נועד לקרב ביניהם, או לפחות להרגיע את חלקם, לפני שהם עושים את דרכם חזרה לתל-אביב.

 חרדים דתיים ירושלים / צלם: תמר מצפי