1. הכישלון הכי גדול של הפועל ת"א השבוע הוא לא המשחק בליסבון. המשחק והתוצאה שלו (2-0) דווקא היו סבירים. הכישלון הוא ניהולי. אצל צמד הבעלים. הם יכלו השבוע ללקק את השמנת וליהנות מפירות ההצלחה הגדולה שאותה הביאו למועדון. להתרווח ביציעי הכבוד באצטדיון האור, לאכול דגים פורטוגלים במסעדה טובה אחרי המשחק, להשיק איזה כוסית. במקום זה הם מצאו זמן לריב.
הסיפור הוא כזה: מוני הראל רוצה לצרף את אחיו, משה הראל, להנהלת המועדון. אלי טביב טוען שדבר כזה יפגע בסמכויותיו של יד ימינו ונציגו בהנהלה, גבי קצרה. "הגענו לאלופות עם מנכ"ל אחד. אז למה צריך שניים?", אמר אתמול (ד') טביב לכתבים בשדה התעופה עם נחיתת הקבוצה בישראל. "הרי ההתנהלות שלנו היתה נכונה שנתיים. זה כמו שיהיו שני ראשי ממשלות". במובן אחד טביב צודק. תמיד עדיף שיהיה קברניט אחד בספינה. יותר קל לנווט. רק שאת ההקבלה הזאת צריך טביב לעשות גם לשותפות שלו עם מוני הראל.
הרי החיכוכים האלו בין טביב והראל היו שם מ"דיי וואן" שלהם ביחד. העובדה שהם מתעצמים ומגיעים לנקודת רתיחה דווקא בשבועות האחרונים, שאמורים להיות סוג של שיא מבחינתם, רק מעידה שהשידוך הזה פשוט לא יכול לעבוד. מעניין איזה מטחים נקבל כשהקבוצה לא תהיה בליגת האלופות או לא תזכה בדאבל.
יש בסיפור הזה שאלה עקרונית ומהותית הרבה יותר: אם מודל בעלות של פיפטי-פיפטי (עם מעורבות מלאה של שני הצדדים) מתרסק בקבוצה כמו ליברפול, למה שהוא יצליח בקבוצה מהמזרח התיכון? האגו-טריפ, גם באנגליה וגם בישראל, מונע קבלת החלטות נורמלית במצב כזה. כל צד מונע מאינטרסים, בלי קשר לרצון שהקבוצה תצליח. הוא יוצר אינטריגות בתוך הקבוצה. והוא יוצר לאוהדים מראית עין רעה מאוד בתקשורת - כל צד מדליף מה שנוח לו ומה שמתאים לו.
טביב והראל צריכים לפוצץ כבר עכשיו את חבית הנפץ. אין דוגמאות מהעולם לקבוצות שלא הושפעו לרעה על המגרש מחוסר יציבות כלשהו בשדרה הניהולית, אבל כן יש דוגמאות לקבוצות שירדו ליגות וכמעט התפרקו (למשל מארסיי, פיורנטינה, לידס יונייטד).
השאלה מי יותר יציב בהפועל: טביב או הראל. מה יהיה טוב למועדון? התשובה לשאלה הזאת די פשוטה. אתמול אמר טביב בנתב"ג ש"המצב לא יגרום לי להגיד שנמאס לי. אני נשאר כאן". אותו טביב שיום לאחר עלייתה של הפועל לשלב הבתים, לפני שלושה שבועות בלבד, אמר בראיון הזוי משהו לאופירה אסייג ב-ONE: "אני מרגיש שמיציתי, הגעתי לכל שיא אפשרי, אני שוקל פרישה".
עדיף להפועל שהקברניט היציב, המנוסה יותר במועדון וזה שגם אוהד אותו באמת ובתמים יחזיר את ההגה לידיים שלו. כלומר, עדיף להפועל שמוני הראל יקנה את חלקו של אלי טביב. הרי טביב באותה מידה היה יכול להיות היום בעלים של בית"ר ירושלים, מכבי ת"א, או כל קבוצה שהיתה מציעה לו הזדמנות עסקית בזמן ההוא שזנח את הפועל כפר סבא (ואת ההזדמנות העסקית של הפועל הוא רוצה לממש עכשיו - כשהוא דורש מהראל חלק ניכר מהכנסות ליגת האלופות כדי למכור את חלקו). בשבילו ובשביל גבי קצרה, כל דבר אחרי הפועל כפ"ס היה מהווה התקדמות.
זו אמנם קלישאה שחוקה - אבל עדיף שבעסק הזה שנקרא כדורגל יהיו אנשים שבאים מאהבה. הראל אוהב את הפועל ת"א. טביב אוהב את עצמו ואת העובדה שהוא בעלים של קבוצת כדורגל.
2. משחק בכורה בליגת האלופות הוא מסע שמאוד קשה לצלוח. המחשבה בהקשר הזה נזרקת קודם כל אל הפועל ת"א, שלמדה את השיעור על בשרה בפורטוגל ביום שלישי. האמת, הפועל ממש לא יוצאת דופן.
שלוש הישראליות הקודמות במפעל הפסידו גם הן בפרמיירה שלהן. ותסתכלו מה עשו השבוע יתר הקבוצות החדשות בצ'מפיונס: בראגה המסכנה חטפה שישייה מארסנל. ולנסיה וצ'לסי ריחמו על בורסאספור וז'ילינה (רביעיות בלבד).
יש שני הסברים אפשריים לתופעה הזאת. הראשון קצת יותר טכני: אין מה לעשות - קבוצות שמוגרלות בפעם הראשונה לשלב הבתים, באופן טבעי משובצות בדרג 4, או 3 במקרה הטוב, כך שהיריבות שלהן יהיו ברוב המוחלט של המקרים הרבה יותר קשות להכנעה.
ההסבר השני (ואולי המשמעותי יותר), הוא עניין גודל המעמד. ההתרגשות של המעמד הורגשה היטב למי שצפה בשחקני הפועל ת"א עם נגינת המנון הפתיחה של ליגת האלופות באצטדיון האור בליסבון. ערן זהבי צחק. פרנסמן ואניימה דיברו ביניהם בקולניות. שחקני בנפיקה דווקא נראו משועממים מאוד מכל העניין הזה.
3. הוויכוח על מי הוא הישראלי הטוב בכל הזמנים מאבד מהרלוונטיות שלו ככל שהקריירה של יוסי בניון ממשיכה להתקדם. עוד תצוגה מפוארת שלו בצ'מפיונס, ואנחנו כבר מקבלים את זה בשלוות נפש. התרגלנו.
העניין הוא שכל הסיפור הזה קורה בקבוצה כמו צ'לסי, אחרי שבשנתיים האחרונות הוא קרה בליברפול. רביבו, ברקוביץ', אוחנה - אף אחד מהחבר'ה האלו לא הצליח בקבוצות מאותם סדרי הגודל - ובטח לא בעקביות כל כך ארוכה ומעוררת התפעלות.
התהייה המסורתית "מתי יוסי יביא את היכולות האלו גם לנבחרת" כנראה תישאר כאן עוד כמה שנים טובות, עד הפרישה שלו. אבל מי שמצפה מבניון לשחק באותה רמה בנבחרת עושה לו עוול: כדורגל זה משחק קבוצתי. בצ'לסי ובליברפול יש לבניון "עם מי לשחק", בשפת השכונה. בנבחרת ישראל הוא מסתכל לאחור ורואה את דני בונדר.
הבעיה של בניון נכונה לכל הכוכבים הכי גדולים של הכדורגל העולמי. זוכרים איך נראו במונדיאל שני השחקנים הטובים בעולם, ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו?
sharon-b@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
