היעד הבא במלחמה נגד הפיראטיות ברשת: גוגל ויאהו

עשור עבר מאז תקופת השיא של שירות האינטרנט המהפכני דאז, נאפסטר, שהביא לראשונה את בשורת שיתוף הקבצים. נאפסטר הכניס לבתים רבים את היכולת הפשוטה יחסית להוריד שירים וסרטים במהירות ובקלות ממשתמשים אחרים - ובלי לשלם.

אמנם היו שירותים אינטרנטיים שונים גם טרום תקופת נאפסטר, שאיפשרו הורדת שירים וסרטים באופן פיראטי, אבל התופעה החלה לקבל ממדים רציניים רק עם הופעתו.

השוק החופשי והפרוץ שהתנהל בין הגולשים הכריע את גורלו של השירות החינמי, שהובס במלחמת חורמה שניהלו נגדו אולפני הסרטים וחברות התקליטים. הם ביקשו לסגור חשבון עם מי שפגע בכיסם, ומאז הפך נאפסטר לשירות הורדת מוזיקה חוקי ובתשלום, ממש כמו קאזה שהחליפו לימים.

מי שקם על חורבות נאפסטר וקאזה היה אימיול, שעבד בשיטה דומה, אך סיפק מהירות הורדה גבוהה יותר והיצע רחב יותר של תוכן. מיליוני קבצים של סרטים, סדרות טלוויזיה ואלבומי מוזיקה מהעולם ומישראל מציפים עד היום את השירות, אך כוכבו הולך ודועך.

הטכנולוגיה מאחורי השיטה, שמצריכה הורדה מגולשים שמחוברים לאינטרנט ומחזיקים בקובץ המבוקש, יוצרת לעיתים פקק תנועה בדרך שעושה הסרט אל המחשב, כשאין מספיק מקורות מהם ניתן להוריד.

יתרה מזאת, ההד שנוצר סביב השירות אמנם משך אליו מיליוני משתמשים ברחבי העולם, אבל גם שטף אותו בקובצי ספאם. כך, גולשים שמנסים להוריד פרק בסדרה "הפמליה" עלולים לקבל במקומו סרט פורנו במקרה הרע או וירוס במקרה הגרוע יותר.

טכנולוגיה אחרת לצד האימיול, שנהנתה ממהירויות הורדה גבוהות ואמינות מבחינת תוכן הקבצים, היתה ביטורנט. אמנם, בדומה לאימיול, הממשק שלה מעט מסורבל, אך התוכנה עצמה קלה יותר להרצה על מחשב ולא גוזלת ממנו משאבים רבים מדי.

את קדמת הבמה בתחום הביטורנט תפס בשנים האחרונות האתר The Pirate Bay השבדי, שהמוניטין שלו בקרב הגולשים גרר גם שלל מאבקים משפטיים, שחלקם נמשך עד היום.

מציבים מגבלות

שני השירותים הללו, אימיול וביטורנט, מצליחים להישאר כבר כמה שנים טובות עם הראש מעל המים, למרות מלחמה מצד אולפני הסרטים וחברות התקליטים. בניגוד לנאפסטר ולקאזה, את אימיול וביטורנט קשה להביס, בעיקר בגלל שאין שם ממש בעל-בית. שתי הטכנולוגיות מהוות בסיס לשלל תוכנות ולאלפי אתרים שמאפשרים נגישות לתוכן האסור.

כאב הראש הזה התעצם בשנים האחרונות עם כניסה נרחבת יותר של שירותי הורדות פיראטיים, שמציעים פתרון פשוט ויעיל יותר מאשר אימיול וביטורנט. במקום להסתמך על גולשים אחרים שיהיו מחוברים לאינטרנט ויהוו מקורות להורדה של הסרט המבוקש, נכנסו לתחום אתרים שמאפשרים הורדות ישירות מהרשת, כמו ששומרים תמונה מגוגל או קובץ וורד מהמייל.

אתרי ההורדות הישירות פועלים בכסות של אתרי אחסון אונליין, אך מאפשרים לכל גולש לשמור שם סרטים, סדרות טלוויזיה ושירים כמעט ללא הפרעה. העניין הגדול שהם מושכים סביבם נעוץ במודל הכספי שמאפיין רבים מהם: מצד אחד, האתרים מאפשרים הורדה בחינם, אך בתמורה מציבים מגבלות שונות כמו המתנה של מספר שניות עד לקבלת לינק להורדה או הגבלת הורדה אחת בכל פעם. מצד שני, הם מציעים שלל תוכניות בתשלום, שמעניקות לגולשים מקום אחסון נרחב יותר ואפשרות להורדה במקביל של מספר קבצים ובמהירות גבוהות במיוחד.

תאגידי המדיה, שתרים אחר הגולשים הסוררים, מתקשים לעמוד מול פרץ ההורדות הלא חוקיות, במיוחד כשמדובר ביריבים שגם עושים כסף על חשבונם. במקרים בודדים, לפחות יחסית לכמות התוכן הקיים, מצליחים התאגידים להסיר מאתרי ההורדות סדרות, סרטים או אלבומי מוזיקה פיראטיים. אך על כל קובץ שמוסר לבקשת האולפנים וחברות התקליטים, נוספים לפחות שלושה.

הולכים על גוגל ויאהו

מעגל הקסמים האסור הזה הופך את המצב מבחינת תאגידי המדיה להרבה יותר בעייתי. מנהלי האתרים אמנם מגלים הבנה לעיתים, אך מצד שני טוענים כי מדובר בחציית גבולות ובפגיעה בפרטיות המשתמשים שלהם שמאחסנים קבצים אישיים, לכאורה, בשרתים שלהם.

מנהלי האתרים עצמם אף מדגישים, להגנתם, כי הם אינם עוסקים בתוכן, ואין אפשרות להגיע דרך עמוד הבית של האתר לסרטים ולסדרות לא חוקיים. הרי התוכן אמנם נאגר בשרתי האתרים, אך הגישה היא דרך לינקים מאתרים אחרים.

בלית ברירה, ובלא יכולת להיאבק, מצאו לעצמם אולפני הסרטים וחברות התקליטים לאחרונה מטרות חדשות: במקום להילחם באתרים ובמשתפי הקבצים, הם פונים למפעילות מנועי החיפוש דוגמת גוגל ויאהו.

הטכנולוגיה שעומדת בבסיס מנועי החיפוש יוצרת מעקב אחר כל המתפרסם באינטרנט, וכך בחכתם עולים גם לינקים לקבצים לא חוקיים. בתאגידי המדיה טוענים כי עצם הופעת לינק להורדת סרט בתוצאות החיפוש הופכת את המתווכת לשותפה לפשע.

ב-RIAA (המאגד את חברות התקליטים בארה"ב) מתכוונים לפנות לגופים המפרסמים באתרי הורדות ולמפעילי שירותי תשלום כדי שיפעלו למנוע פיראטיות של התוכן שלהם. קשה לראות מה האינטרס של חברות כמו גוגל לשתף פעולה, אך נשיא RIAA, קארי שרמן, ציין לאחרונה כי אין לו בעיה להשלים עם לגליזציה של שיטת ניטור כזו.

ייתכן כי הארגון שבראשו הוא עומד מתכוון לקדם חקיקה בנושא, אך כך או אחרת, המאבק של חברות התקליטים ואולפני הסרטים מקבל ממדים של מלחמה נגד טחנות רוח.

מורידים לפי הקצב: מ-Rapidshare ועד הורדות.נט

אתרי ההורדות הישירות אינם טרנד חדש, אך בתקופה האחרונה הקהילה הולכת ומתרחבת. בעולם פועלים מאות אתרי אחסון שמאכלסים את כל הסרטים, הסדרות והשירים החדשים והמדוברים ביותר בתעשייה.

רבים מהם - פיראטיים ככל שיהיו - נחשבים ממוסדים יותר ומפעילים תוכניות תשלום, שמאפשרות הורדה במהירויות גבוהות יותר ושטח אחסון נרחב יותר, תמורת תשלום שנע בממוצע סביב דולר ליום, 10 דולר לחודש, 60 דולר לשנה ו-200 דולר למנוי לכל החיים.

הבולט באתרים הוא Rapidshare הגרמני הפועל משוויץ. ב-Rapidshare מבקרים מדי חודש מאות מיליוני גולשים, והוא מאחסן יותר מ-10 פטה-בייט (10 מיליון ג'יגה-בייט) של קבצים. הטראפיק העצום שלו והפופולריות בקרב גולשי האינטרנט הביאה אליו במהרה גם את תאגידי המדיה, ומאז הקמתו ב-2006 בעלי האתר מבלים לא מעט זמן בבתי משפט.

חלק מהפסיקות הביאו גם למסירת פרטי גולשים ולהסרת קבצים לא חוקיים, אך דווקא ההכרעה העדכנית ביותר, מחודש מאי האחרון, יצרה אופטימיות בקרב החברה. בית משפט בדיסלדורף שבגרמניה קבע כי בעלי Rapidshare אינם אחראים על התוכן המאוחסן באתר שלהם, וכי אין זה הגיוני או אפקטיבי לבקש מהם לנטר את כל מה שמועלה לאתר.

Rapidshare הוא הגדול והמוכר מבין אתרי ההורדות הישירות, אך לצידו פועלת כמות נכבדת של מתחרים. אתר פופולרי נוסף הוא Megaupload מהונג-קונג. קבוצת האתרים הזו מציעה אתר אחסון קבצים, אתר לצפייה בתוכניות ובסרטים בטכנולוגיית סטרימינג (זרימה) בשם Megavideo, וכן אתר לסרטוני פורנו שמשדר באותה הטכנולוגיה.

מי שאמור להביא את הגולשים אל אתרי האחסון הללו הם אתרי הגישה. מדובר באלפי אתרים בעולם וגם כמה בולטים בישראל, כמו idown.me ו-horadot.net, שמספקים סקירות לכל תוכן חדש שצץ באינטרנט. להגנתם הם טוענים כי אינם מאחסנים אף קובץ אסור, כשהשירות שלהם מסתכם רק בפרסום לינקים לאתרי האחסון על מנת להוריד את הסרטים או את הסדרות הרצויים.

 22