גם רועי ורמוס התבלבל

רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות, הוא מה שאוהבים לכנות בשפה עממית "בחור טוב". לפני שבועיים הוא חצה את גיל 40, בגיל 36 הוא מונה למנכ"ל בית ההשקעות הגדול בישראל. הוא מנהל השקעות מצוין, הוא מנהל טוב שיודע להניע אנשים, הוא מנהל שיש מאחוריו רקורד מרשים של ביצועים. עובדה: בית ההשקעות בניהולו עומד להימכר לאייפקס לפי שווי של כ-2.8 מיליארד שקל, לעומת כ-1.3 מיליארד שקל בעסקה עם יורק לפני 4 שנים.

אפשר להניח כי ההאשמות של רשות ניירות ערך נגדו על מעורבות כביכול בפרשת ההרצות הן לא חלק מדפוסי העבודה של ורמוס. אפשר להניח כי ורמוס לא דרש מסוחריו לעבור על החוק בתרגילים וירטואוזיים, שהוא נתן להם מרחב פעולה רחב ככל אפשר, שילם להם מעבר לכל היגיון (14 מיליון שקל בשנה אחת לסוחר הבכיר), והיה מרוצה מאוד מביצועיהם, רווחי הנוסטרו הגדולים שהניבו לפסגות.

אפשר להניח כי ורמוס יותר אחראי מאשר אשם. וזו תמצית הניהול: כשמופקדת בידיך הסמכות, נלווית אליה גם האחריות. איננו יודעים מה גרוע יותר: האפשרות שורמוס נהנה מהתנובה של סוחריו והעדיף לא לפשפש במעשיהם, האפשרות שהם עברו את הגבול אבל הוא העדיף לעצום את עיניו - או האפשרות שהוא פשוט נהנה מביצועיהם ומחא להם כפיים.

כל האפשרויות הללו עוד יתבררו בהמשך, אם אכן יגובש כתב אישום ואם אכן ורמוס בכלל יועמד לדין. לאיש, לבד מרשות ניירות ערך, אין מושג קלוש על הראיות שמחזיקים חוקרי הרשות בפרשת פסגות, ולכן גם אין לנו משהו חכם להגיד על העניין חוץ מלהשתמש ב-3 אמיתות ברורות מאליהן:

א. כולם חפים מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתם;

ב. כשמנכ"ל בית ההשקעות הגדול בישראל עלול לשלם בכיסאו על פרשת ההרצות, איש לא יכול להקל ראש בכך;

ג. במערכת הענקית הזו של שוק ההון יש כל-כך הרבה מקום לפעולות שהן על הגבול שבין כשר למסריח, עם מאגר פיתויים אינסופי לעשיית רווח קל.

כשאתה מפקיד בידיהם של ילדים בני 30 מיליארדי שקלים ואומר להם 'קדימה, תביאו כמה שיותר רווח, בכמה שפחות זמן', ומאוחר יותר מדביק להם כינויים פאתטיים כמו "אלוהי האג"ח" או "נערי פלא" - התוצאה בלתי נמנעת, והיא נגלית עתה לעין כל בפרשת ההרצות.

רומן עד התקלה הראשונה

אלא שהסיפור של ורמוס, ככל שהוא נוגע לפרשה כזו או אחרת, הוא סיפור על מנכ"ל שהתבלבל. התבלבל כמו שלמה פיוטרקובסקי, לשעבר מנכ"ל הבינלאומי, והתבלבל כמו שלמה נחמה, לשעבר יו"ר בנק הפועלים, וכמו יעקב גלברד, לשעבר מנכ"ל בזק.

בכל המקרים הללו נכנסו מנהלים מאוד דומיננטיים, עצמאיים ואף מוכשרים, לוואקום שהשאירו להם בעלי השליטה. בעלי השליטה, אלה ששולטים בחברה מכוח אחזקותיהם במניות, העדיפו לשלוט בחברה באמצעות שלט רחוק, כל עוד התוצאות השביעו את רצונם.

משפחת ספרא סמכה בעיניים עיוורות על פיוטרקובסקי, אריסון התרחקה מבנק הפועלים ואפשרה לנחמה לעשות בבנק כבתוך שלו, סבן ואייפקס נהגו בצורה דומה בזמנו בבזק. קרן יורק נהגה כך בפסגות, והיתה לה אפילו סיבה טובה לכך: ורמוס סיפק את הסחורה.

בכל המקרים הללו השאירו בעלי השליטה חופש ניהולי מוחלט למנהלים שבחרו. על-פיהם נשק דבר. התוצאה היא שבהרבה מקרים המנהלים השכירים הפכו לאנשים הכי חזקים בארגון. ואלה הרגעים שבהם המנהלים מתבלבלים: הם מתחילים לחשוב שאי-אפשר בלעדיהם, שהעסק נברא בצלמם, שהם יכולים לנהל כל דבר בעולם, שמגיע להם עולם ומלואו. הם טועים לחשוב כי ההצלחה של הארגון היא בעיקר הצלחתם האישית בלבד. הם מתמכרים לאור הזרקורים, לתקשורת שמציגה אותם ככוכבים, למיתוג האישי.

הם מתבלבלים, עד שמגיעה התקלה הראשונה. וזה המסר הכי חשוב לכל אותם מנהלים שכירים-עצמאים: אתה יכול לנהל רומן ארוך שנים עם הבעלים שלך, לייצר להם הרבה מאוד ערך ואפילו להפוך אצלם לבן-בית. אבל הרומן הזה ייפסק ללא תנאי עם התקלה הראשונה, אם הנוכחות שלכם תהפוך מכשול לעסקאות או לא תסתדר עם תדמית תקשורתית.

פיוטרקובסקי טעה עם גד זאבי, גלברד טעה עם האופציות הנדיבות, נחמה טעה עם הבונוסים השמנים, וורמוס טעה עם הגיבוי לסוחריו - ועכשיו הוא עתיד לשלם את המחיר בהשלמת העסקה בין אייפקס ליורק.

הרגע שבו סר חנך, הרגע שבו אתה מהווה מכשול, הוא הרגע שבו המנהלים שואלים את עצמם: כמה כסף הצלחנו לייצר לעצמנו לאורך הרומן? נחמה, כירושה מאביה של אריסון, הצליח לסדר לעצמו מאות מיליוני שקלים, פיוטרקובסקי כמה עשרות, גלברד הסתפק בכמה מיליונים, וורמוס עתיד לצאת עם כ-20 מיליון שקל. אין כמו כסף טוב כדי לפצות על הרגשה מחורבנת.

eli@globes.co.il