רוני בראון: "לטעון שאנחנו עושקים אמנים זה לחטוא לאמת"

"הביקוש למוזיקה, ישראלית בפרט, מעולם לא היה גדול יותר. אנשים מאזינים לשירים כל הזמן, בכל מקום, והטכנולוגיה העכשווית מאפשרת לתהליך לגדול בכך שהיא מייצרת גאדג'טים המלווים אותנו בכל שעות היום, מהסלולרי ועד ל-iPod. במצב כזה, להספיד את התעשייה נראה לי מנותק מהמציאות מאי-פעם. אני מאמין בלב שלם שלא רק שנתחזק בשנים הקרובות, אלא נשחזר את השיאים של סוף שנות ה-80 ושל תחילת שנות ה-90, ואף נתעלה עליהם".

אפשר לחייך בציניות למשמע האופטימיות המתפרצת של רוני בראון. אחרי הכול, מנכ"ל חברת התקליטים הליקון מדבר מפוזיציה. מצד שני, קשה לזייף את הניצוץ בעיניו כאשר הוא מדבר בראיון חג בלעדי ל-G על מה שהוא מכנה "העיסוק שבו אני עדיין משקיע את רוב האנרגיות הרגשיות שלי".

 רוני בראון מנכ

35 שנים אחרי שפרש במפתיע מתפקידו כסמנכ"ל חברת התקליטים סי.בי.אס והקים את הליקון עם איציק אלשיך, בראון עדיין מאמין שהוא רץ סולו במסלול של חייו. "אומרים שאין דבר טוב יותר לאצן מאשר אלה המתחרים בו", הוא אומר. "בזמן המירוץ, כאשר אתה מביט ימינה ושמאלה ורואה איך המתחרים סוגרים עליך, זה נותן לך אנרגיה להגביר קצב ולהוציא מעצמך את המקסימום כדי להמשיך ולהוביל.

"אבל בכל הצניעות, מבחינת הפעילות בהליקון אני עדיין מרגיש שאין לנו תחרות. זו לא שאלה של טובים יותר או פחות, הדרך שלנו פשוט שונה. רצינו ליצור חברה שתעניק לאמנים חבילת שירות מלאה, לא רק בהפקת האלבומים אלא גם בניהול האישי ובהופעות - הכול תחת קורת-גג אחת".

- טוב, לא המצאתם את הגלגל.

"בחו"ל זה היה קיים שנים, אבל אף אחד לא עבד ככה בארץ לפנינו. אף פעם לא היינו חברה המחתימה עשרות אמנים בשנה, להפך. תמיד העדפנו לברור בקפדנות רק את האמנים ואת היוצרים שהאמנו בהם לחלוטין. בחגיגות ה-30 לייסוד החברה אמרתי לאמנים שהגיעו לחגוג איתנו: 'אני מודה לכם שנתתם לנו להיות חלק מהחלום שלכם, והפכתם לחלק מהחלום שלנו'. העסק הזה הרי נועד, בסופו של דבר, לחולמים. להקליט כמה שירים, לדחוס לדיסק ולהוציא לחנויות, זה לא להיות 'חברת תקליטים' בעיניי.

"לצערי, יותר ויותר אמנים צעירים מתקשים להבין את זה. כל אחד חושב שהוא יכול לעשות הכול לבד, אבל חברת תקליטים זה קודם כול מאגר אדיר של ידע מקצועי. אמן המעוניין לשרוד לטווח ארוך לא יצליח בלי הידע הזה, חד וחלק. הוא יקרוס ויתפוגג הרבה לפני קו המטרה. כל פן בעסק הזה הוא עולם ומלואו, וצריך להכיר את כל המחלקות במידה שווה".

- ועדיין, יותר ויותר אמנים מעדיפים כיום לעבוד לבד. הם מקליטים באולפנים ביתיים, שומרים על שליטה אמנותית בחומרים - וכמובן גם נהנים מאחוזים גבוהים מהרווחים. רבים טוענים שהשיטה שאתה מייצג נמצאת במגמת הכחדה.

"הקולות האלה מגיעים בעיקר מהתקשורת, ונתמכים באמירות של אמנים שעדיין לא עשו כברת דרך המאפשרת להם להבין איך זה עובד באמת. בכל שנות הפעילות שלנו כמעט שלא עבדנו מול אמנים שלא היו חתומים אצלנו בחוזה אמן מלא. התהליך החלופי גרם בעיקר לכאוס.

"נכון, אפשר להגיע כיום לתוצאות מצוינות באולפן ביתי, אבל בלי ההכוונה הנכונה התוצאה היא שירים הנשמעים טוב אבל רובם חסרים איכות ועומק. עורכים מוזיקליים ברדיו ובטלוויזיה מוצפים במוזיקה חדשה, ובסופו של דבר מתבלבלים, וכך גם התקשורת. נוצר מסך עשן המפריע ליצירות הראויות לבלוט.

"אם כבר הבנות חדשות, כיום ברור ליותר ויותר גורמים בתעשייה שדרכי הקיצור שכל-כך אהבו להלל ולשבח לא סיפקו את הסחורה. להיעזר בהן? בהחלט. לומר שהן תחליף לגב המקצועי של חברת תקליטים גדולה? ממש לא".

ושוב, התקשורת אשמה

עד כדי כך נחוש בראון להגן על מפעל חייו, שהוא יוצא בתחזית אפוקליפטית משהו לאחד הטרנדים העולים במפת התקשורת העולמית: הרשתות החברתיות.

"מישהו זוכר כיום את מייספייס", הוא שואל. "מתי לאחרונה אמן חדר לתודעה דרך הפלטפורמה הזו? גם רשתות חברתיות כמו פייסבוק יאבדו את רוב כוחן בתוך שנתיים או שלוש, כי הן הפכו לפח אשפה לפרסומות מותגים וחברות, והמטרה האמיתית שלהן - תקשורת והחלפת מידע בין אנשים - מתפוגגת".

- אז הכול פרופגנדה?

"לעיתונאי מוזיקה מתאים לחגוג עם סיפורי סינדרלה כמו לילי אלן, שהתגלתה אחרי שהעלתה לרשת שידורים מהופעות חיות במרתף הבית שלה, אבל איפה היא היתה כיום אילו חברת תקליטים לא היתה מחתימה אותה ומטפחת אותה? כמה אמנים מובילים בארץ אכן פרצו בגדול בלי גב של חברת תקליטים?

"קטונתי מלהכתיב לציבור שלם איזו מוזיקה לשמוע, אבל אם כל המלעיזים יכינו רשימה של האמנים המובילים והאלבומים שיצרו בארץ במסגרת חוזים בחברות גדולות, התוצאות יהיו מפחידות במובן יראת הכבוד של המילה".

- זו באמת הנקודה שמפחידה אמנים - החוזים הדרקוניים בחברות הגדולות.

"הבורות בתקשורת בנוגע לשוק המוזיקה מדהימה. לטעון שאנחנו עלוקות המנצלות ועושקות אמנים זה לחטוא לאמת. אני מבין לנפשו של צעיר בן 20 וקצת הנרתע כאשר אומרים לו שיידרשו שמונה שנים לבנות לו בסיס לקריירה ממושכת, כי מדובר אחרי הכול ב-10% מתוחלת חייו, אבל בוא נבחן את המציאות.

"להקליט אלבום איכותי זה תהליך של שנתיים עד שלוש, ולעתים יותר. מכל אלבום כזה, אולי 2 או 3 שירים ייכנסו לפנתיאון, והשאר יישכחו. אמן צריך לפחות 8 עד 10 שירי פנתיאון כדי להיחשב למישהו ש'עשה את זה' ולא נעלם באותה מהירות שבה הופיע. כבר הגענו ל-8 שנים ולהשקעה של מאות אלפי דולרים. איזה אמן, מוכשר ככל שיהיה, יכול לעמוד בזה לבדו? אז נכון, נשמע מפחיד להתחייב לחוזים של שנים, אבל אין קיצורי דרך. אני לא מאמין בזה".

ריטה ורמי? "טראומה רגשית"

דברי ימי הליקון כבר טבועים בלקסיקון הזמר העברי. בראון גילה שני זמרים צעירים, ריטה יהאן-פרוז ורמי קליינשטיין, שהפכו לפרויקט הטיפוחים האישי שלו. הוא פיקח על כל פרט בקריירות שלהם. באביב 1986 יצא אלבום הבכורה של ריטה, וכמה חודשים מאוחר יותר יצא האלבום "ביום של הפצצה" של רמי קליינשטיין - שני רבי-מכר שהפכו אותם לזוג המלכותי וליהלום הכתר החדש של המוזיקה הישראלית, ואת הליקון לחברה שכל אמן חולם להסתפח אליה.

במקביל בנו בראון ואלשיך מחלקה בינלאומית שכללה ייצוג חברות ענק כמו וירג'ין, A&M ופוליגרם. ריטה ורמי נשארו אמני דגל של הליקון במשך יותר מ-20 שנה, שבמהלכן השתלבו אמני צמרת נוספים שנטשו חברות תקליטים אחרות - בהם אביב גפן, יהודית רביץ, ארקדי דוכין ויהודה פוליקר - וכן טופחו ופרצו אמנים חדשים, בהם מיקה קרני, סאבלימינל, עידן רייכל, עברי לידר, להקת אתניקס ורוני דואני.

אבל אז נחתה הפצצה שהרעידה את עולמו של בראון. ב-27 במארס 2007 הודיעו ריטה ורמי על פרישתם מהליקון - והגישו תביעה על סך 4 מיליון שקל, בטענה כי במשך השנים שבהן הקליטו והופיעו העבירה להם הנהלת החברה דוחות הכנסות פיקטיביים במטרה להעלים כספים שהגיעו להם כשכר הופעות ותמלוגים ממכירות דיסקים ומהשמעות של שיריהם ברדיו ובטלוויזיה. כמה חודשים מאוחר יותר דחה בית הדין המחוזי בתל-אביב את בקשת עורכי דינם של בני הזוג, שהתגרשו מאז, להליך משפטי, וחייב את הצדדים לפנות לבוררות, שעודנה מתנהלת ורחוקה מסיום.

בראון לא שש להרחיב בנושא, שאותו הוא מכנה: "טראומה רגשית שתלווה אותי עד יומי האחרון".

- קיימת, מבחינתך, אופציה לסולחה?

"לא התראיינתי יותר מ-3 שנים, והיו פניות כל הזמן. ידעתי שכל ראיון יגרור שאלות על המשפט, ובכנות - לא יכולתי ולא רציתי לעמוד בזה. ההליך עדיין בעיצומו, וכל התייחסות שלי לפרטי התביעה יכולה להשפיע על התנהלותו העתידית".

- ובכל זאת, ללא קשר לאיך יסתיים ההליך, ספגת פה נזק תדמיתי לא מבוטל.

"ברור שנגרם נזק תדמיתי להליקון, אבל מבחינתי מה שהכי כואב זה העלבון האישי. מדובר באנשים שהיו כמו ילדים שלי. כל מה שרציתי היה לעשות להם טוב. זה לא רק העובדה שבחרו לפתוח טענות והאשמות בכלי התקשורת. גם אילו כל הפרטים היו נשמרים בחדרי-חדרים, הפגיעה היתה זהה בעוצמתה עבורי. זה כמו שאחזור בערב מהעבודה, והבן שלי יעמוד מולי ויגיד: 'אבא, גנבת לי כסף מקופת החיסכון'".

- שקלת תביעת נגד בגין לשון הרע?

"אני מקווה בכל לבי שהפרשה תסתיים ביציאת הצדק לאור. צריך להבין שכל הצדדים המעורבים בפרשה מחויבים לשמירה על חסיון הליכים, ואני מבחינתי מתכוון לשמור על החיסיון הזה, כולל הפרטים הנוגעים לאופציית תביעת נגד.

"אני יכול לדבר על רגשותיי באופן כללי, ולהצהיר שמעולם בחיי לא לקחתי לכיסי אגורה שלא היתה שייכת לי בזכות. אני גם יודע שעלות ההוצאות המשפטיות עבור הליקון תהיה גבוהה בהרבה מהסכום שהיה נדרש לסגור עניינים מול ריטה ורמי, אבל זה כבר לא השיקול. אני נלחם פה על הכבוד שלי".

 ריטה רמי קליינשטיין / צלם: תמר מצפי

"תמיד ידעתי לעשות כסף"

הראיון עם בראון מתקיים בסלון המרווח של דירתו, בקומה ה-30 של אחד מ-3 מגדלי אקירוב. חדר מעוצב בטוב-טעם, מוקף חלונות זכוכית ענקיים שמהם נשקפת תל-אביב בכל הדרה.

אך העובדה שהוא חי באחד הקומפלקסים היוקרתיים במדינה לא מונעת מבראון לטעון כי "מוזיקה ישראלית היא כיום, עבורי, קודם כול תחביב. אין כמעט אופציה כלכלית לחיות רק משוק המוזיקה המקומי, וחברה כמו הליקון לא היתה שורדת ללא הפלטפורמה של המחלקה הבינלאומית".

- לא נראה שיש לך על מה להתלונן.

"תמיד ידעתי לעשות כסף. לפני 22 שנים עברתי הליך גירושים מאשתי הראשונה, וזה עלה לי הון בכל המובנים, אבל יצרתי לעצמי מחדש מה שאיבדתי. גם אם ישאירו אותי באמצע מדבר שומם, אני מניח שאמצא דרך להרוויח די צורכי. כיום משרתי כמנכ"ל הליקון היא רק חלק מהעשייה הכלכלית שלי. אני סקרן מטבעי, ואחת לכמה שנים מחפש אתגר חדש להשקיע בו".

"אמנים, מטבעם, הם אנשים אגוצנטריים. אין אחד שלא היה רוצה להרגיש שהוא יכול לעשות כל דבר בכל מחיר, ובסופו של דבר ההשקעה לא באה מהכיס הפרטי שלהם, אבל היד הקלה של פעם על פנקס הצ'קים התמתנה משמעותית, אפילו שתמיד יהיו אלה שיוכלו לבקש ולקבל תנאים נוחים יותר כלכלית".

- כמו יהודה פוליקר, שאותו החתמת כבר לפני 8 שנים, ורק השנה יצא האלבום החדש שלו "אהבה על תנאי". לא היו רגעים שבהם רצית להתקשר אליו ולדרוש תמורה לאגרה?

"יהודה גר לא רחוק ממני, וביקרתי אצלו הרבה במהלך העבודה. שמעתי את השירים, עקבתי אחרי התקדמות הפרויקט, והוא בישל לי כמה ארוחות מדהימות על הדרך. לעצם השאלה, הציבור והתקשורת רואים פיסה אחת מהפאזל, בעוד לי יש התמונה השלמה. האלבום של פוליקר, שיצא השנה, הוא רק חלק קטן ממכלול יצירה שהצטברה אצלו ב-8 השנים שבהן הוא אמן שלנו. יש לו כמה פרויקטים חדשים מוכנים, שאותם יצר במקביל, והבעיה העיקרית שלנו כרגע היא להחליט מה להוציא קודם".

- ראיון שלם עבר ולא אמרת מילה על המוזיקה המזרחית שמובילה את שוק המוזיקה במונחים של רווחים ופופולריות. נדמה שהליקון, כמו רוב חברות התקליטים הגדולות בארץ, מתעלמת מהשוק הזה. למה אתה לא מטפח תואם דודו אהרון, שבעלות הפקה נמוכה יחסית יביא לך כסף גדול?

"אני מודה שאני לא מכיר את דודו אהרון, אבל אני עוקב שנים רבות אחרי השוק הים-תיכוני, ומעולם לא פסלתי עקרונית את הרעיון להחתים אמן מהז'אנר. הרי הליקון החתימה בשעתו את נתי לוי. מה שכן, הדעה שלפיה אמנים אלה הם נוסחה בטוחה לרווחים קלים ומהירים מוטעית מיסודה. אמן ים-תיכוני מוביל מגיע למעמד כזה אחרי שנים של עבודה קשה, שבמהלכן הושקעו בו סכומי-עתק. זה לא שונה בכלום מההשקעה באמנים החתומים כיום בהליקון.

"משה פרץ, שהגיע לפסגה בפחות מ-5 שנים, הוא דוגמה נדירה ולא מייצגת. רוב האמנים המובילים את הז'אנר - כמו אייל גולן, קובי פרץ ושרית חדד, שלא לדבר על חיים משה, יואב יצחק וישי לוי - עבדו קשה בין 10 ל-20 שנה ובנו קהל מהשטח, לפני שהגיעו למעמד המאפשר להם לפתוח קופה בקיסריה או בנוקיה. הליקון מעולם לא היתה חברה המעוניינת להחתים אמן לאלבום אחד, לעשות קופה ולנתק מגע. מי שחושב בצורה כזו, אין לו מקום אצלנו".