בלי טעם ובלי ריח: גירוש הילדים

התבקשתי לכתוב 400 מילים על 400 ילדי עובדים זרים העומדים בפני גירוש מישראל. אני גרוע בחשבון, אבל זה יוצא פחות או יותר מילה לכל ילד. כמה סימבולי.

כשאני הייתי ילד לימדו אותי כי לכל איש יש שם, אז חשבתי ש-400 שמות יכולים להחליף בקלות כל מאמר גדוש בנימוקים משכנעים.

מזל שהעורכת עדכנה אותי, שאיאלץ להסתפק ב-250 מילה, כך שניצלתם מעוד מאמר דמגוגי.

כן, דמגוגיה זה הסיפור מאחורי הדיון בשאלה אם לגרש או לא לגרש. בעצם אין ממש דיון, אלא קמפיין של אנשי האור נגד אנשי החושך, ואם אפשר להכניס כמה רמיזות על השואה, זה תמיד עוזר במאבקים כאלה. הנה, גם אני השחלתי שורה מהשיר של זלדה, בטח שמתם לב.

כשגדעון סער, שמעון פרס, אהוד ברק או שרה נתניהו קוראים לא לגרש את ילדי הזרים, הם דמגוגים. לא מפני שהגירוש לא מוצדק, אלא משום שהם מבקשים לעקם את החוק בלי לשנות אותו. בלי לערער על השיטה. והשיטה, מה לעשות, היא הכול. היא קובעת, שעובד זר לא יכול לשהות בארץ מעל חמש שנים. מדוע? כי כולם מרוויחים מכך, חוץ מהעובדים. בכל פעם שעובד זר מגורש בא במקומו אחר, ובאותו רגע כולם גוזרים קופון. גם המדינה, שדורשת היטלים מיוחדים על כל עובד שמגיע.

לגירוש הילדים אין טעם ואין ריח, אבל כך גם לגבי הקמפיין שמתנהל סביבם. כולם אוהבים את הבאזז, אבל אף אחד לא אוהב להתעסק עם לב הבעיה.

IMG SRC=http://images.globes.co.il/Images/NewGlobes/Misc_2/erv033000-12.jpg WIDTH=550 HEIGHT=455 BORDER=0 ALT="אלי ישי / איור : טל אביב">