שאלה של קלון

עו"ד רועי בלכר, אחד מסנגוריו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, קרא מעל דפים אלה ("גלובס", 19.9.2010) לבית משפט השלום בירושלים, הדן בעניינו של ח"כ צחי הנגבי, שלא לקבוע כי יש קלון בעבירת עדות השקר שבה הורשע.

את קריאתו זו של בלכר יש לקרוא בכפוף למשימה המקצועית של בלכר עצמו, בשירותו של אולמרט. לבלכר יש אינטרס מובהק: להכין את הקרקע המשפטית שתאפשר את חזרתו של אולמרט לזירה הפוליטית, גם אם יורשע בעבירות שבהן הוא מואשם.

התזה המשפטית של בלכר פשוטה בתכלית, והיא דומה לזאת שהשמיע סנגורו של הנגבי, עו"ד יעקב וינרוט, במסגרת הטיעונים לעונשו של הנגבי. לשיטתו, הנגבי משלם את חוב הקלון שלו כבר מאז אוגוסט 2004, אז נפתחה החקירה הפלילית נגדו, והוא אולץ לעזוב את תפקיד השר לביטחון הפנים, ובהמשך נמנע מינויו לשר בממשלות הבאות, והוא נאלץ להסתפק בתפקיד של חבר כנסת בלבד, ושימש "רק" כיו"ר ועדת החוץ והביטחון בשתי כנסות ברציפות.

בבואם לקבוע אם במעשיו של הנגבי יש קלון, טוען בלכר, עליהם להביא בחשבון כי "הקלון מוטבע במצחו של הנגבי מאז 2004". לעובדה שהנגבי יושב על ספסל המחליפים הפוליטי זה 6 שנים צריך להיות "משקל משמעותי ומכריע" בבואם לפסוק בשאלת הקלון.

בדרך למסקנתו בלכר מנסה ליצור ערפל קרב: לטענתו, כל קביעת קלון - אפילו בלא מאסר בפועל לצידה - באופן שיביא להרחקתו של הנגבי מהכנסת הנוכחית בלבד - "תסתום את הגולל על המשך דרכו הפוליטית".

פתאום, אפילו עתירה שאולי תוגש לבג"ץ בעתיד על מינויו המחודש לשר, מהווה לדעת בלכר איום על הקריירה של הנגבי. טענתו כי בפרשת קצב הבהיר בג"ץ כי השלכות הקלון הן ממוקדות ותכליתו קונקרטית, אין משמעה שבבואם לקבוע קלון על השופטים צריכים להתחשב בנסיבות הסביבתיות ולא במעשה עצמו בלבד, אלא רק שאכן יש השלכות כאלה.

שימוש חסר

אפשר היה לפטור את מאמרו של בלכר בהיותו אינטרסנטי עד שורשי שערותיו: אפשר הרי לחוש את המוטיבציות הפוליטיות המחודשות של אולמרט מבעבעות מכל שורה במאמר. אלא שבלכר זכה בשבוע שעבר לסיוע בלתי צפוי דווקא מצידו של הפרשן זאב סגל ("הארץ", 20.9.2010), שקרא גם הוא לנקוט גישה מצמצמת בקביעה כי בעבירה שבה הורשע הנגבי נפל קלון.

גם סגל, כמו בלכר, ער למשמעויות העונשיות שיש לקלון על כהונתו של איש ציבור. לשיטתו, קביעת קלון פוגעת בחופש העיסוק של הפוליטיקאי, שנמנע ממנו להמשיך ולכהן כפרנס על הציבור בשל הקלון. בהקבלה אפשר לומר כי גם בית משפט, הגוזר על נאשם "רגיל" עונש מאסר בפועל, פוגע בחופש העיסוק שלו: חומות הכלא מונעות ממנו מלהמשיך בעמל יומו במקום עבודתו.

להבדיל מבלכר, סגל אינו מציב במרכז שיקולי קביעת הקלון את תרומת הנאשם לחיים הציבוריים, וטוען כי מדובר ב"נימוק נלווה, לא עיקרי". ואולם, יש בכך קבלת העיקרון, שלו מטיפים וינרוט ובלכר, כי להשלכות העתידיות של קביעת הקלון יש מקום במסגרת שיקול השופטים אם לקבוע קלון.

קשה גם לקבל את טענתו של סגל, כי בבואם לגזור קלון, על 3 השופטים להתחשב בקביעותיו של שופט המיעוט, יואל צור, שזיכה את הנגבי מעבירת עדות השקר, ולפיהן השקר של הנגבי לא היה ב"דבר מהותי".

"חבל אם הקלון יאבד ממשמעותו בגין שימוש יתר", מזהיר סגל. דומה כי הסכנה מצויה בכיוון ההפוך: אם תתקבל גישתם של בלכר וסגל - הקלון עלול לאבד ממשמעותו דווקא בגין שימוש חסר.