בנו של ק.צטניק נגד שיכון ובינוי: "האלוהים שלהם זה הכסף"

בשטח הסמוך לכביש המחבר בין הרצליה ורעננה היו פעם פרדסים. ובפרדסים האלה היה צריף בודד. בצריף הזה נהג סופר השואה יחיאל די-נור, המוכר יותר בשם העט ק.צטניק, לכתוב את יצירותיו. הוא עשה זאת תוך שחזור מאפייני הגיהינום שעבר. הוא היה מסתגר בבדידות ארוכה, לעתים היה לובש בגדי אסיר, לעתים הרעיב את עצמו. פעם אחת, מספרים, הגיע למשקל נמוך מ-40 קילוגרמים.

השטח היה בבעלותו של פרופ' יוסף אשרמן, גינקולוג בכיר ואביה של נינה אשרמן, לימים רעייתו של די-נור. הפרדסים כבר אינם, לא כל שכן הצריף, ובמקומם ניצבת שורת בניינים בפרויקט המכונה גני אשרמן. חוץ מהשם, אין זכר למורשת.

ליאור די-נור, בנו של ק.צטניק, טוען כי לא מדובר בתהליך טבעי של שכחה, אלא בהפרה בוטה מצד יזמית הפרויקט, חברת שיכון ובינוי בבעלות משפחת אריסון.

נתחיל מהשורה התחתונה: ליאור די-נור תובע את מנכ"ל שיכון ובינוי, עופר קוטלר, ואת מנכ"ל שיכון ובינוי נדל"ן, תמיר דגן, בסכום של 17 מיליון שקל. הנימוק: פרויקט גני אשרמן אמור היה לכלול מרכז לתודעת השואה, ושיכון ובינוי לא עמדו בהסכם.

 ליאור די נור ליאור די-נור / צלם: יונתן בלום

לטענת די-נור, הוא רכש את הקרקע מהוריו כשעוד היתה חקלאית, ובמשך שנים גידל שם גידולים חקלאיים, עד שהבין שלא יוכל להתפרנס מהענף הזה. או אז החל לפעול מול עיריית הרצליה להפשרת הקרקע. לימים התקשר די-נור בעסקה עם הקבלן עמי גניש, להקים בשטח 7 בנייני מגורים, מרכז מסחרי ואת מרכז ההנצחה.

בשלב כלשהו החליט לפנות לתד אריסון המנוח. "אני הבן של נינה אשרמן", הציג אז די-נור את עצמו בפני אריסון, שלמד עם אמו בבית-הספר. אריסון הסכים בשמחה להיפגש, והזמין את די-נור לפלאפל באבן גבירול.

"לעולם לא אשכח איך האיש הגבוה הזה, גם פיזית וגם נפשית, עומד ואוכל פלאפל", אמר די-נור השבוע. "הוא רק רצה לשמוע ממני את הסיפורים על הדיג ועל ההפלגות שלי (די-נור חי במשך 12 שנים בסיני ועסק בדיג, ה' מ'). הוא היה מוקף באנשים 'מתים', והוא ראה אותי, שאני מה שנקרא פרילנסר. עניינתי אותו. סיפרתי לו שיש לי מגרש בהרצליה ושאלתי אותו אם הוא מעוניין לבנות שם בנייה למגורים. הוא אמר לי שזה מעניין והפנה לשלמה נחמה (שהיה אז יד-ימינו של אריסון, ה' מ'). הלכתי לגניש ואמרתי לו, תפנה לאנשים של אריסון".

המגעים הבשילו לכדי הסכם שבמסגרתו נכנסה שיכון עובדים, אז אור-ים פיתוח, כשותפה בעסקה, ובהמשך הלכה זו ודיללה את גניש. בטקס הנחת אבן-הפינה לפרויקט, ב-1996, נראו אריסון ז"ל ולידו שלמה נחמה ועוזי ורדי-זר, אז מנכ"ל שיכון ובינוי.

"הרגשתי שיש לי עסק עם אנשים רציניים. הם אמרו לכל עבר שזה יהיה הבניין הכי יפה בעולם ושזה יפאר את זכר הגבורה בשואה", אומר די-נור.

- הרגשת שאתה על קרקע בטוחה.

"בטח. איך לא. את יושבת עם אנשים כמו אריסון, שלמה נחמה. הם נואמים. איזה דבר היה יכול לערער את הביטחון שלי? מישהו היה יכול לחלום? אני אגיד לך עוד משהו: אם אריסון היה חי, זה כבר היה קם מזמן".

מתוך הפרויקט, הכולל כ-200 דירות, קיבל די-נור 23% - כ-50 דירות, בשווי מוערך של 100-150 מיליון שקל. בעסקות קומבינציה דומות באותה תקופה, הוא אומר, נהוג היה לקחת אפילו 35%, אבל הוא הסתפק בפחות. הוא עצמו מתגורר בדירת-גן רחבת-ידיים באחד הבניינים בפרויקט, שהיא למעשה חיבור של שתי דירות.

כמעט 15 שנים חלפו, ומרכז להנצחת השואה - אין. בשלב מסוים החליט יורשו של ק.צטניק לפנות ליורשת של אריסון. די-נור סבר כי מאחר שאביה של שרי אריסון היה ממולידי הפרויקט, הניסיון לדבר אל לבה יניב פרי.

"ספרך 'לידה'", כתב די-נור לשרי אריסון במכתב אישי לפני כחצי שנה, "מבטא את רגשותייך בצורה העמוקה והכנה ביותר, והבנתי כי ישות רגישה ופגיעה מסתתרת מאחורי החזות של אשת ברזל (לא שאני חושב כך; זה האופן שבו את מוצגת ומיוצגת בתקשורת)".

אלא שאריסון לא שיתפה פעולה. לטענתו, חסמו אותו מלהגיע אליה. כל שהתאפשר הוא פגישה עם עוזרה של אפרת פלד, יד-ימינה של אריסון. כדי למסור לידי אריסון את המכתב האישי, הוא נאלץ לשלוח עורכת דין.

בסביבתה של אריסון מסבירים כי כבעלת שליטה בחברה ציבורית היא מנועה מלהתערב בענייני החברה. מעבר לכך, בשיכון ובינוי מספרים כי מדובר בתביעה שהתיישנה, וכי חרף זאת ניסו גורמים בחברה לפנות לדי-נור כדי להגיע לפשרה, אבל הוא מתעקש כי ההסכם יכובד עד תומו ושהמרכז ייבנה כפי שסוכם.

לפני כ-3 שבועות נואש ושבע מהמתנה, כלשונו, ודי-נור החליט להגיש את התביעה. מבחינתו, הוא אומר, מדובר בעניין של חיים ומוות.

 ליאור די נור ליאור די-נור / צלם: יונתן בלום

שרי אריסון מאכזבת

בתביעה שהגיש באמצעות עו"ד שי רווה, טוען די-נור כי אנשי שיכון ובינוי לא כפרו מעולם בהתחייבותם לבנות את המרכז המסחרי, שבו הוא אמור לקבל 35%, כמו גם את המרכז לתודעת השואה. זאת, עד לכניסתם לתפקידיהם של מנכ"ל שיכון ובינוי נדל"ן, תמיר דגן, ומנכ"ל הקבוצה, עופר קוטלר.

בשנת 2006, לפי התביעה, חידש מנכ"ל שיכון ובינוי דאז, אורי שני, את הטיפול בפרויקט, מינה כ-20 יועצים לטובת המיזם, ואף הגיש בקשה להיתר בנייה; אולם כשעזב שני את החברה, שוב היתה "גרירת רגליים", ודי-נור מצא עצמו בודד בפגישה בעיריית הרצליה שעסקה בהוצאת היתר הבנייה.

- מתי התגלעו הבקיעים?

"אחרי שתד אריסון עצם את העיניים, ביקשו ממני לדחות את ההקמה. כל הזמן הם הגישו בקשות דחייה, ואני, בתום-לבי, הסכמתי פעם אחרי פעם. הם אמרו, בוא נגמור את הבניינים קודם. הייתי צריך להביא אנשים שלי, שקנו 25% מהפרויקט. גם את המכירות שלהם הם לא ביצעו כמו שצריך. הם חובבנים, לא אנשי מקצוע. לא הבנתי, בתמימות שלי, שהם מתחמקים. כל הזמן חשבתי שאני עוזר להם בזה שהם יגמרו קודם את המגורים".

- מתי היה הרגע שבו הבנת שהם רוצים להתחמק, כדבריך?

"כשעופר קוטלר הגיע. הם הוציאו אז צו הפסקת עבודה. כשאורי שני מונה למנכ"ל שיכון ובינוי, הוא הרים את הכפפה ונתן הנחיה לבצע את החוזה כדברו וכלשונו. אבל כשקוטלר הגיע, הם הפסיקו את העבודה. למה? כי הם לא מרוויחים פה כסף. הם חושבים שבגלל שיש להם כמה שקלים יותר ממני הם יכולים לגרום נזק לי ולחינוך במדינת ישראל. שיפסיקו להיות כאלה נפוחים. החוק שווה בפני כולנו, ואני לא מתכוון לוותר. הדרך היחידה לצאת מהפינה שהם נקלעו אליה זה לבצע באופן מיידי את המוטל עליהם".

הייתכן כי שיכון ובינוי אכן הגיעה למסקנה כי הפרויקט אינו כלכלי? לא ברור. בכל אופן, בידיעת נדל"ן שפורסמה לפני 5 שנים ועסקה בפרויקט, נכתב כי בניית הבניינים הושלמה, וכי כעת נותרה שיכון עובדים עם החלק האמור מהעסקה, אולם ככל הנראה "תיסוג מהעסקה מחוסר כדאיות כלכלית". ההערכות אז דיברו על כך שמשפחת די-נור תבנה את המרכז בבנייה עצמית, ותשכיר בעתיד שטחים לעוגן מתחום המזון.

בינואר השנה הגיע דגן לביתו של די-נור, בניסיון לגבש הסכמה. באווירה ידידותית, על צלחות שקשוקה וסלט טרי, חשף דגן את הקלפים: "למרכז מסחרי יש הבעיות שלו, אתה יודע...", הוא אמר לדי-נור. באשר למרכז לתודעת השואה, טען בפניו דגן, כל הנושא בא לביטוי בחוזים בשורה אחת בלבד, ו"מהשורה הזאת אפשר להבין כל מיני דברים". "לא צריך ספרים על זה", השיב לו די-נור, "מספיקה שורה אחת".

במכתבים ששלחה שיכון ובינוי לפרקליטו של די-נור טוענת החברה כי תביעתו התיישנה, וכי ממילא אין שחר לטענה כי החברה התחייבה להקים מרכז לתודעת השואה.

די-נור, לעומת זאת, מציג שורת מסמכים הקושרים את החברה להתחייבות: אזכור בחוזה, מגילת קלף, מודל של הפרויקט הכולל את המרכז המסחרי ואת המרכז לתודעת השואה, וכן סרטון המתעד את טקס הנחת אבן-הפינה של הפרויקט.

די-נור מבטיח כי בעניין הזה הוא לא יעצור אפילו צעד אחד לפני הסוף. "אני אף פעם לא נכנס למלחמה שאינני יודע את הסוף שלה. כל מה שאני מבקש הוא לקיים את החוזה. אני לא מבקש תרומות, רק שיקיימו את ההסכם. הם אמרו לי כל הזמן, בוא נעשה גישור, בוא נעשה פשרה. האלוהים שלהם זה הכסף. אין להם הג'נטלמניות של אריסון. הייתי בטוח ששרי אריסון תקום ותאמר, די! זה לא קרה".

- באיזה שלב החלטת לפנות לאריסון?

"מההתחלה. רציתי לברך אותה שהיא ואני שותפים להקמה של דבר. אמרה לי קרובת משפחה שלה שהיא מאוד נפגעה מהפרשה שהיתה עם המוזיאון בזכרון-יעקב (מדובר במחלוקת שהיתה לאריסון מול מועצת זכרון-יעקב לגבי תרומתה למוזיאון שיתעד את העלייה הראשונה; מחלוקת שהסתיימה בפשרה, ה' מ'). הסברתי לה שפה זה לא תרומה. יש כאן התחייבות בהסכם". הוא גם מתכוון לפנות לצאצא השני של אריסון, מיקי אריסון.

טוקבקים שהופיעו בתגובה לידיעה שפורסמה בעניין המחלוקת השמיצו את די-נור. בין היתר נכתב שם: "ליאור די-נור - ממש מסכן וקבצן"; "מר די-נור - אתה רע רע רע" ועוד שורה של גידופים וניבולי-פה נגדו. די-נור מתכוון כעת לפנות לבית המשפט ולדרוש לחשוף את כתובות האינטרנט של כותבי הטוקבקים.

מה יהיה על מרכז ההנצחה? קשה לדעת. בינתיים די-נור יושב ומחכה. "רוצה לשמוע משהו באמת מצחיק?", הוא אומר בגיחוך מריר אחרי שתיקה ארוכה. "כדי לממן את ההוצאות שלי מימשתי נכסים, אבל הייתי צריך גם לקחת הלוואה. מבנק הפועלים. בינתיים, עם הריביות, אני משלם להם".

תגובות: "די-נור רק מבקש לזכות בכותרות"

מקבוצת אריסון נמסר בתגובה: "נושא פנייתו של מר ליאור די-נור מטופל באופן אישי על-ידי מנכ"ל שיכון ובינוי, עופר קוטלר, ועל-ידי מנכ"ל שיכון ובינוי נדל"ן, תמיר דגן. כל פניותיו של מר די-נור או מי מנציגיו נענו באופן מיידי ומקצועי.

"למר די-נור ולנציגיו נאמר, הן בעל-פה והן בהתכתבויות עמו לאורך השנים, כי עניינו נמצא בטיפולה הבלעדי של שיכון ובינוי, שהנה חברה ציבורית, ובשל כך הגברת אריסון מנועה מלהתערב בנושאים מסוג זה.

"במשך השנים ביקשה הגברת אריסון מהגורמים המקצועיים לוודא כי הנושא מטופל עד תום וכי האיש יקבל מענה לפנייתו. יובהר כי מר דינור ונציגיו ניהלו פגישות רבות, שנמשכו עשרות שעות, עם הדרג הבכיר ביותר בשיכון ובינוי.

"צר לנו כי מר די-נור, המבקש רק לזכות בכותרות, בחר להציג מצג-שווא ולשרבב את שמותיהם של הגברת אריסון ואביה המנוח, שנפטר לפני 11 שנה - והדבר בעיקר מעיד על מניעיו.

"בעניין המחלוקת המשפטית בין עמותת יד לעלייה הראשונה במושבות לבין המועצה המקומית בזכרון-יעקב, הרי שזו הסתיימה לשביעות-רצון כל הצדדים המעורבים לפני כמעט כעשור, והודות לתרומה הנדיבה של הקרן המשפחתית על-שם תד אריסון, המוזיאון זוכה לאלפי מבקרים מדי שנה ופועל להנצחת המורשת של העלייה הראשונה.

"מן הראוי לציין כי הקרן המשפחתית על-שם תד אריסון תרמה עד היום כ-800 מיליון שקל לכ-1,200 ארגונים ועמותות שונים הפועלים בתחומי בריאות, חינוך, ילדים ונוער, תרבות אמנות וספורט, אוכלוסיות במצוקה, נכויות ומחקר".

משיכון ובינוי נמסר בתגובה: "בהתייחס לתביעה אשר הוגשה על-ידי מר ליאור די-נור נגד החברה, ובהתייחס לניסיונות חוזרים ונשנים של מר די-נור לעורר הדים תקשורתיים לבעיה עסקית פרטית, אגב ניצול ציני של עובדות אשר אינן קשורות לעניין, לא נותר לנו אלא לומר כי מדובר במחלוקת עסקית אשר נתגלעה בין הצדדים לפני שנים רבות, למעלה מעשור.

"שיכון ובינוי נדל"ן העבירה את התביעה ליועציה המשפטיים, ולאחר לימוד ובחינת העובדות המפורטות בה, תגיב בבית המשפט".

hadasm@globes.co.il