החיים על כסא המפלט

הג'וב הכי פחות בטוח בספורט הישראלי הוא מאמן קבוצת כדורסל בליגת העל. בשש הקבוצות היחידות ששיחקו ברציפות בליגה בחמש השנים האחרונות, עברו לא פחות מ-40 מאמנים

תחשבו על עצמכם לרגע: כמה זמן הייתם מחזיקים במקצוע שבו אתם נאלצים להחליף מקום עבודה בממוצע אחת לשנה. או יותר גרוע, אם הייתם מגלגלים את קורות החיים שלכם ורואים שלא רק שב-15 השנים האחרונות עבדתם ב-15 מקומות שונים, אלא שכדי לשרוד בג'ונגל בכל פעם הסכמתם לעבוד בשכר נמוך יותר, כי לשוק נכנסו עוד ועוד ילדים שמוכנים לעבוד בפחות ופחות כסף.

האנלוגיה הזאת מתאימה בדיוק למה שקורה היום בשוק מאמני הכדורסל בישראל. רק ארבעה מאמנים שאימנו בעונה שעברה קבוצות בליגת העל ימשיכו עונה נוספת באותה קבוצה. זמן השרידות הממוצע של מאמן בליגת העל התקצר לפחות מעונה אחת.

כדי להבין כמה הסיכוי של מאמן כדורסל לשרוד הוא אפסי, מספיק לקחת את הסטטיסטיקה של 7 מאמני ליגת העל שיפתחו את העונה הנוכחית ואימנו בארץ בכל 5 השנים האחרונות. המספרים הם כאלו: בכל התקופה הזו אין אפילו מאמן אחד שאימן חמש עונות מלאות. עודד קטש (גלבוע/גליל) ואריאל בית הלחמי (אשקלון) הם היחידים שהצליחו להשלים שתי עונות רצופות באותו מועדון.

הג'ונגל הזה ייצר תופעות מוזרות: עופר ברקוביץ', שיאמן את אשדוד העונה, לא השלים עונה אחת מלאה אחת בעשר השנים האחרונות שלו כמאמן בליגת העל.

עד כמה רע מצבו של המאמן הישראלי? הנה עוד כמה מספרים: בשש הקבוצות היחידות ששיחקו ברציפות בליגת העל בחמש השנים האחרונות עברו 40 מאמנים. כלומר, ממוצע של 6.6 מאמנים ב-5 עונות. חלק מהמאמנים חזרו לאותו מועדון שהעזיב אותם או שעזבו אותו רק שנה או שנתיים קודם. אשקלון, לדוגמה, רשמו בתקופה הזו עשרה חילופי מאמנים.

***

יש לא מעט סיבות לעובדה שעם השנים מאמנים שורדים פחות ופחות זמן במקום עבודה. חלק מהן קשורות לבעלי ומנהלי הקבוצות שחושבים שעם מאמן אחר מובטח להם עתיד טוב יותר. אבל בשנים האחרונות מי שמניח את החרב על הצוואר הם דווקא המאמנים עצמם: הוויתור של מאמנים על כסף והרצון שלהם לעבוד בכל מחיר הוא זה שדוחק אותם לקצה ומקרב את קיצם. קל מאוד לפטר מאמן שמרוויח 7,000 שקל בחודש. או מאמן שכל-כך רוצה לעבוד ומוכן להתפשר על חוזה לעונה אחת בלבד.

חלק מהמאמנים מחזיקים במשרות נוספות (מורים לספורט בבי"ס, עבודה בחברות הייטק וכו') כדי להבטיח את עצמם כלכלית. אבל אחרים מנסים לצאת מהמעגל של אימון קבוצות בצורות אחרות. למשל, רובי בלינקו. בלינקו היה מאמן בליגת העל, אבל בשלב מסוים העדיף לפרוש מהמרוץ לטובת תפקיד שהוצע לו כמאמן הראשי באקדמיה לכדורסל שנפתחה בווינגייט. תפקיד "הסתדרותי", רב-שנתי, עם שכר מובטח. "שוק המאמנים מאוד בעייתי, יש רק 2-3 קבוצות שמאפשרות לך להתפרנס מאימון וגם בהן כמו כל קבוצה בליגה שום דבר לא בטוח", מסביר בלינקו. "מאמנים שחתומים על חוזים רב-שנתיים מגלים שהחוזים לא בהכרח מחייבים. כשיש לך משפחה ואחריות היתרונות של סוג תפקיד כזה הופכים גדולים יותר".

בלינקו הבין מהר יותר מחבריו שתפקיד של מאמן בליגת העל הוא כמעט כמו איש קבע, יוצאים לפנסיה בגיל 40, רק בלי הקצבה. הנה, מתוך עשרת המאמנים המנוסים ביותר בליגת העל, רק שניים יתחילו את העונה על הקווים. הטובים והמנוסים מפוזרים באירופה, ממלאים תפקידים באיגוד, בליגות נמוכות, בערוצי טלוויזיה או סתם יושבים ביציע. גם אלו שהוזעקו באמצע עונה למשימה של השארת קבוצה בליגה (כמו רוני בוסאני בנהריה), גילו בעונה שלאחר מכן שלמרות שעמדו במשימה, הוותק שלהם שהוא היתרון שלהם הוא עול כלכלי, וראשי הקבוצה שוב העדיפו להציב מישהו אחר על הקווים.

דני פרנקו קיבל את השיעור הכי טוב: אחרי שהביא את חולון לזכייה בגביע, הוא העז לבקש בקיץ שעבר עוד כמה שקלים, ומיד סימן את דרכו החוצה.

***

התופעה השנייה היא של מינוי מאמנים צעירים. חלק מזה הוא תופעה כלל-אירופית, לפיה יותר ויותר מאמנים צעירים חסרי ניסיון מקבלים את הצ'אנס להוביל קבוצות גדולות: חאבי פסקוואל מברצלונה הפך במאי האחרון, בגיל 37, למאמן הצעיר ביותר שמוביל קבוצה לזכייה ביורוליג. אצלנו זה עודד קטש שלקח בקיץ אליפות כמאמן בגיל 35. אבל חלק מזה היא העובדה שמאמנים צעירים פשוט זולים יותר. "בהנהלות מעדיפים להביא מאמנים צעירים, נוחים יותר להשפעה", אומר בלינקו. "זה לא שהם מאמנים יותר או פחות טובים, אבל בכל זאת ניסיון זה דבר שאי אפשר ללמד".

אריאל בית הלחמי, מאמן כדורסל / צילום: מינהלת הליגה
 אריאל בית הלחמי, מאמן כדורסל / צילום: מינהלת הליגה

בית הלחמי. החרב על הצוואר (צילום: רויטרס)

גם מאמנים חסרי ניסיון יותר קל לפטר. בעונה שעברה היו חמישה מאמנים שזו היתה עבורם עונת בכורה בליגת העל. שניים מתוכם (דני גוט, עמיר עוזי) לא החזיקו מעמד אפילו עד חנוכה, שניים אחרים - אלי רבי, ויניב בורגר (שהחליף את עוזי) - ירדו ליגה. העונה שוב הולכות שתי קבוצות על מאמנים חסרי ניסיון, אלא שהפעם דווקא מדובר על שתי קבוצות עם תקציב גבוה יחסית - ליאור ליובין מאמן את האלופה הפועל גלבוע/גליל, ואלעד חסין במכבי חיפה.

מצד שני, דווקא במכבי ראשון לציון המחליפה הסדרתית השלים אפי בירנבוים עונה מלאה עם סיכוי סביר להיות המאמן הראשון שמסיים שם שתי עונות ברציפות לראשונה מאז 1993. כן, כן, במכבי ראשון לציון כבר 18 שנה לא היה מאמן שאימן שתי עונות מלאות ברציפות.

***

למעמד המאמן יש השפעה גם על דור העתיד וטיפוח הצעירים. אף לא מאמן אחד, שזמנו קצוב, ייקח את הצ'אנס של גידול טאלנט, של מתן דקות משחק לטובת ניסיונות כאלו ואחרים. גם אם ב"טעות" יגיע שחקן עם פוטנציאל לאחת מקבוצות ליגת העל, הסיכוי שלו לקבל במה לשחק ולהתפתח, נמוך מהסיכוי של המאמן שלו לאמן שלוש עונות רצופות באותה קבוצה. גם על זה אומר בלינקו: "המאמן יושב על כסא מפלט, הדבר היחיד שמעניין אותו זה לנצח...".

לאור מה שקורה בשוק המאמנים, תחפשו מאמן אחד שייתן לשחקן צעיר הזדמנות לאורך זמן. שיבנה שחקן לטווח הארוך. בשביל מי? בשביל המועדון שמחר יעיף אותו או למאמן שמחרתיים יחליף אותו.