מרטין לותר קינג (ג'יימס)

1. חליפת המכתבים בין חברת הכנסת חנין זועבי ליושב ראש בית"ר ירושלים איציק קורנפיין הרימה תרומה די משמעותית לקמפיין די בדיוני שאני מנהל בשנים האחרונות שקורא לשינוי אופן הסיקור התקשורתי של הספורט הישראלי. אליבא ד... ובכן, אני, יש לחדול מהסיקור המקצועי (חדשות, פרשנות, איזה כתבת מגזין או ראיון בנאלי פה ושם) של הקבוצות והדמויות המובילות בספורט הישראלי ולהחליפו ב-א': סיקור סאטירי; ב': סיקור שמתמקד אך ורק בקשר בין הספורט לתופעות חברתיות בארץ - למשל הגזענות של בית"ר ירושלים, אחת משתי קבוצות בעולם (יחד עם אתלטיק בילבאו שהמקרה שלה הרבה יותר יפה ממכוער) שמסרבת לקבל לשורותיה שחקנים ממוצא אתני מסוים; או ג': סיקור שמשלב בין א' ל-ב'.

ואם למישהו לא ברור איך מסקרים את הקשר הגורדי בין ספורט לתופעות חברתיות, הוא מוזמן לבחון את ההתייחסות של התקשורת האמריקנית להתבטאויות של לברון ג'יימס ואנשים מהפמליה שלו בראיון לרשת CNN.

ג'יימס, שנבחר עוד לפני הראיון לספורטאי השישי הכי שנוא בארה"ב רק בגלל "ההחלטה" (Decision) - מילה, תכנית טלוויזיה חד פעמית ב-ESPN, ומיולי האחרון גם מונח בתרבות הפופולרית האמריקנית - אמר ש"סוגיית הגזע היתה פקטור" בעוצמה ובהמשכיות הביקורת על המעבר שלו מקליבלנד למיאמי. חברו הטוב של ג'יימס, ומייסד סוכנות השחקנים LRMR שמייצגת אותו, מאבריק קארטר, הלך קצת יותר רחוק וטען כי "הגזע בוודאות שיחק תפקיד בדברים שנכתבו נגד לברון בתקשורת".

תקשורת הספורט האמריקנית, שלמרות הניסוח הדיפלומטי המוקפד קיבלה כאן ראסיה לפנים, לא תקפה בחזרה אלא בחרה תחת זאת לקיים דיון אמיתי בשאלת הגזע והשלכותיה על הספורט המקצועני בעת הזו, 145 שנה לאחר ביטול העבדות, 63 שנה מאז ששחקן הבייסבול ג'קי רובינסון שבר את מחסום הגזע, כאשר רוב הספורטאים הגדולים והפופולריים והעשירים בהיסטוריה של ארה"ב הם שחורים.

ואלה המסקנות בפרשת לברון ג'יימס: את עוצמת הביקורת ג'יימס הביא על עצמו כשבחר להפיק אירוע טלוויזיוני גרוטסקי ולענות את אוהדי קליבלנד 27 דקות לפני שהוא מודיע שהחליט לחתום במיאמי; וכמובן כשבחר לחתום במיאמי, קבוצה עם אלפא דוג (דוויין ווייד) מיוחד כמעט כמוהו ויותר מוכח ממנו, במקום לנסות לקחת קבוצה משלו (שיקגו, קליבלנד, ניקס) לאליפות.

לעומת זאת, בעניין חשיבות הגזע בהמשכיות ובתרגום של הביקורת על ג'יימס לשנאה של ממש - המדורגים מעליו ברשימת השנואים: מייקל ויק (רוצח כלבים), טייגר וודס (בוגד סדרתי), טרל אוונס (נרקיסיסט ושקרן), צ'אד אוצ'ו סינקו (בנאדם ששינה את שמו מג'ונסון למספר החולצה שלו) וקובי בראיינט (בנאדם ששילם לאישה כדי שתבטל תלונה על אונס) - קיימת ותמיד תהיה מחלוקת. מדוע? "כי אדם שחור אף פעם לא יסתכל על מה שלברון עשה כמו אדם לבן", אומר מייקל ווילבון, אפרו-אמריקני ומבכירי עיתונאי הספורט בארה"ב. "אדם שחור רואה אתלט שחור שלקח את הכוח של הבעלים הלבנים לידיים שלו. גם הסגנון הראוותני שבו הוא עשה את זה אינו זר לקהילה השחורה".

 קובי בראיינט, לוס אנג'לס לייקרס, NBA / צילום: רויטרס

2. ההחלטה של ג'יימס וגרורותיה עשו יותר מלהעלות לסדר היום את הדיון המרתק בגזע וספורט בארה"ב; הן העלו לסדר היום את ה-NBA בתקופה שבה ה-NBA מסורתית כמעט נשכחת - הפגרה. רק מי שחי בארה"ב תקופה ממושכת או מי שעוקב באדיקות אחר תקשורת הספורט האמריקאית באמת מבין את הפער העצום בין הפוטבול והבייסבול ל-NBA בעשור האחרון. ה-NBA היא ליגה כמעט שולית בחלקים גדולים של אמריקה. היא בוודאי פחות חשובה מכדורסל מכללות. ההחלטה של ג'יימס - לפחות לטווח הקצר - שינתה את זה. היא פתחה לאוהדים ולעיתונאים עשרות חלונות לשיחות והשוואות וספקולציות מעניינות. והיא פתחה לשחקנים דלת להכניס את אחד האלמנטים הכי חסרים ב-NBA מאז שנות ה-80': גאווה.

הגאווה הזאת מרימה כעת את ראשה במחנות האימונים של הקבוצות כשברחבי הליגה שחקנים שמאסו בצל שהטילה עליהם "ההחלטה" מתחרים ביניהם מי יעקוץ את ג'יימס ומיאמי יותר חזק. דווייט הווארד, שיפגוש את ג'יימס כבר במחזור הפתיחה במשחק בין אורלנדו ומיאמי, אומר כי "קווין דוראנט שחקן יותר טוב מלברון". שאקיל אוניל, ששיחק עם ווייד וג'יימס, מזכיר מבוסטון ש"ב-NBA הזקנים תמיד מנצחים את הצעירים" ומבטל בכוונה את כריס בוש כשהוא אומר ש"למיאמי יש צמד נהדר". קובי בראיינט לא ממצמץ לפני שהוא עונה לשאלה מי ינצח באחד על אחד בינו לבין ג'יימס ב"אני. זה קל בשבילי".

הטראש טוק הדביק גם שחקנים צנועים ולא רלוונטיים לסיפור לברון, כמו דרון וויליאמס מיוטה, שמשום מקום פתאום אומר שהוא "שונא את הלייקרס". וזה מעולה: אם יש משהו שיכול להציל את העונה הרגילה של ה-NBA, שבשנים האחרונות נהייתה מתאבן לא טעים לפני פלייאוף שגם הוא לעיתים קרובות רחוק מהסטנדרט של מסעדות היוקרה בספורט, זה דם רע בין הקבוצות. כמו הדם שזרם בין בוסטון לדטרויט בשנות ה-80'. או בין דטרויט לשיקגו. או בין שיקגו לניקס בשנות ה-90'. כשכל משחק בין הקבוצות הכי טובות בליגה היה הזדמנות להכאיב, להשפיל, לבסס עליונות על היריב. כשכל משחק היה קודם כל ספורט ורק אחר כך מופע בידור.