לקראת סוף מונדיאל 2006 בגרמניה, התאספו מספר עיתונאים בפאב והתווכחו על נושאים לכתיבה. הם בעיקר דנו, מספר העיתונאי ג'ונתן ווילסון בספרו "להפוך את הפירמידה", על שיטות משחק. אז קם עיתונאי, אנגלי כמובן, וטען בקול: "על איזה שטויות אתם מדברים? הרי בסך בכל תמיד נשארים עם אותם שחקנים. אז מה זה משנה איך תקראו לשיטה?". ווילסון מעיד שהוא קם שיכור כדי להודיע לבחור, שמי שעד כדי כך לא מבין את המשחק, אסור לו לכתוב על כדורגל בכלל. אבל עיתונאית ארגנטינאית אחזה בשרוולו כדי להרגיעו ולמנוע ריב: "שיטות משחק הם הדבר היחיד עליו ראוי לכתוב", אמרה לו.
נושא הטקטיקה בכדורגל הוא האינטלקטואלי ביותר בתחום. לכן הוא עולה בכל כך הרבה דיונים לוהטים: בין חברים ביציע, בין עיתונאים בפאב ובין מאמנים בכנסים. ובתוך הטקטיקה, שיטת המשחק והמערך על המגרש הם שיא ההפשטה. זה מרתק ומלהיב לדיון - אבל בעידן פוסט מודרני, הדיון גם הופך מגוחך, מוגזם וארכאי.
דיון על שיטות משחק נשמע כמו אמנות עכשווית: אנחנו יודעים שהעיסוק באמנות מסייע להבנתה, ושאם היה לנו זמן באמת, היינו עושים את הסיור המודרך ההוא, אבל באופן כללי זה בזבוז זמן.
בסך הכל, בכדורגל המודרני העבודה היא כה פרטנית, לכל שחקן יש תפקיד מדויק ושדה פעולה מוגדר. מערך משחק הוא הכללה גסה ממילא. אבל ההתפתחויות בזמן האחרון מחזירות את הדיון שקצת נדחק לקרן זווית, למרכז הבמה. ווילסון, מחשובי המומחים לשיטות משחק, פרסם ב"גרדיאן" ובמגזין "צ'מפיונס" של אופ"א את משנתו, הגורסת על מותו של ה-4:4:2. לא פחות ולא יותר.
***
יש הרבה שיטות שפסו מן העולם. אי אפשר לשחק אותן, השחקנים לא מכירים אותן, והיריב יודע מה לעשות מולן בגלל התפתחות ההכשרה, האתלטיות והיכולת הטקטית. היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל היתה נבחרת יוון ביורו 2004, שבאמצעות סגנון מיושן תפסה את היריבים מופתעים ולא מוכנים, עד לזכייה בטורניר. אבל היום אין כבר הפתעות, כל משחק בליגה הבוליביאנית הרביעית מתועד במצלמות ומשודר ביוטיוב. ההכנה של קבוצות הפכה מקצוענית ונתמכת טכנולוגיה. מצד שני, המאמנים מחפשים כל הזמן יתרונות טקטיים על יריביהם.
הרבה כדורגל היה במשחק בין ברזיל לחוף השנהב, וגם הרבה אלימות / צילום: רויטרס
בשנות התשעים התפשט ה-4:4:2 והפך לסטנדרט עולמי - אבל מספר הווריאציות שלו בלתי נתפס. החל ברביעיית ההגנה - עם מגינים תוקפים או שלא? עם רביעייה בקו אחד בקישור, או במערך יהלום? או שמא בחר המאמן בווריאציה מודרנית של "שש כפול", עם שני קשרים דפנסיביים, ושני קשרים באגפים? ומה עם החלוצים, בקו אחד או מדורגים? ועוד לא דיברנו על מערכים מוטים, או מערכים לא סימטריים. ויותר מכל - על מיקום המערך במגרש, ביחס לקווים וביחס ליריב. 4:4:2 יכול להיות דפנסיבי להחריד או התקפי למופת, לפי הצורך. הכל תלוי במרחק בין קווי המערך, בהצבה הקדמית או האחורית שלו בזמן החזקת כדור ובזמן משחק נגד הכדור. בהחלט לא פשוט, אבל מגוון האפשרויות נתן למאמנים חופש פעולה לעבוד בהתאם לאמונתם בסגנון משחק ספציפי, ובהתאמתו לחומר השחקנים שלהם.
אבל לאט לאט השתנו תנאי הפתיחה. הליברליזציה בחוק הנבדל ובראשה "הנבדל הפאסיבי", כמו גם הכושר הגופני חסר התקדים והיכולות הפיזיות של השחקנים כיום, הגדילו שוב את השטח הרלוונטי למשחק בכל רגע נתון. זה מה שנותן לגאוני משחק כמו צ'אבי, פול סקולס או מסוט אוזיל את החלל שהם צריכים. המסירות שלהם אל הפערים שנפתחים בין קווי המערך יוצרות יתרון עצום. כדי להילחם בו, התבססה בשנים האחרונות שיטה חדשה. כמו בעבר, הפתרון להגדלת שטח המשחק הוא בפריסת מערך של ארבעה קווים. במקרה זה מדובר בדרך כלל במערך 4:2:3:1. את המערך, חושף ווילסון, פיתח מאמן סלאמאנקה הספרדית בשנת העלייה שלה לליגה הבכירה ב-1993. אחריה היו אלה דפורטיבו לה קורוניה וריאל מדריד של ג'ון טושאק שאימצו את השיטה.
ההבדל העיקרי בין ה-4:4:2 המוכר ל-4:2:3:1 הוא התפקוד של הקשרים ההתקפיים באגפים. שמות כמו מסי, כריסטיאנו רונאלדו, אריאן רובן - כולם מייצגים שחקן שלא היה קיים ב-4:4:2 אבל משגשג ב-4:2:3:1. טקטיקה שבה שחקני האגף ההתקפיים קרובים יותר לרחבת היריב, וניצבים בשני צדדיו של הקשר ההתקפי, או עושה המשחק. קבלו את ה-4:2:3:1, השיטה החדשה שתפסה את הכדורגל.
***
ועוד איך תפסה. בגמר ליגת האלופות האחרון שיחקו גם אינטר וגם באיירן מינכן במערך הזה. אינטר של ז'וזה מוריניו עוד ניצחה את ברצלונה בשלב מוקדם יותר בגרסה של 4:4:2, אבל מול באיירן היא כבר שחררה את סניידר ופאנדב לפעילות התקפית, ומנעה בעומק המגרש משוויינשטייגר לבטא את יכולתו. כי אסור לשכוח, שחלק חשוב מהשיטה החדשה הוא הלחץ על מובילי הכדור עמוק בחצי המגרש של היריב, בעזרת חלוץ המטרה ובעזרת הקו הישר של 3 שחקני הקישור ההתקפי.
בזמן המונדיאל בדרום אפריקה עבר יואכים לב, מאמן הנבחרת הגרמנית, לשחק באותה שיטה. היכולת של מולר, אוזיל ופודולסקי ללחוץ את היריב ולהכריח אותו להיצמד לשערו, יחד עם קריאת המשחק של שוויינשטייגר וההשתלטות שלו על הכדורים במרכז המגרש, יצרו את המשחק המרהיב של הגרמנים, בו כל חלל מנוצל אופטימלית. קצת חילופי מקומות בין השחקנים והדייסה ליריב מוכנה.
לא פחות מ-18 נבחרות שיחקו במהלך המונדיאל בשיטה דומה, של 4:2:3:1. ברבע הגמר, מציין ווילסון, "רק אורוגוואי ופרגוואי לא שיחקו בשיטה הזאת". במיוחד בלט הסגנון של הספרדים, אלופי העולם. הספרדים, שהרי המציאו את השיטה, צופפו את הקווים ויצרו מארג של "משולשים" שמחזיק את שיטת המסירות הקצרות והחזקת הכדור.
***
אז זהו - ה-4:4:2 גמר את הסיפור שלו? לא למהר. כשיטה דפנסיבית מוחלטת, אין לה עדיין תחליף. מי שמחכה למתפרצות, עדיף לו להציב מאחור שתי רביעיות ש"חונקות" את המגרש, ולבעוט כדורים ארוכים קדימה אל חלוצי המטרה המהירים. בכלל, כדי לשחק את ה-4:2:3:1 צריך שחקנים טכנים ומהירים, שנמצאים בתנועה מתמדת.
חוץ מזה, יש מערכים נוספים שמתחרים על לב המאמנים. ה-4:1:2:3 המאסיבי של מוריניו בצ'לסי. ה-4:2:1:3 הטכני של ה"טיקי-טאקה" של ברצלונה. בכל מקרה, כשלא מדובר בנבחרות, השחקנים מאומנים שבועות וחודשים ארוכים כדי שישלטו במספר מערכים טקטיים וידעו להחליף ביניהם לפי הצורך על המגרש.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
