נבחרת ישראל מודיעה בתדהמה

1. אז מה יהיה במשחק מול קרואטיה? ובכן, יהיה יופי, או לפחות יהיה יוסי, כלומר יוסי לא יהיה, אבל... אתם יודעים מה - בואו ונתחיל מהתחלה:

צירוף מקרים גרם לכך שהכותרות על פציעתו, החמורה משחשבו תחילה, של יוסי בניון, נצמדו לכותרות על יום השנה למלחמת יום הכיפורים, אותה מלחמה שבכל פעם שבה מרשים לנו לפרק עוד בלטה שמתחתיה מוסתרים המסמכים הסודיים שמתעדים אותה, עולה צחנה שמסתירה, עדיין, את הפשע הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. וראו זה פלא: הסופרלטיבים שלהם זכתה החשיפה החלקית בנוגע למלחמה ההיא, לא הצליחו אפילו להתקרב לרמת האבל שהפגינו שחקני נבחרת ישראל על פציעתו של הקפיטן: "הלם ותדהמה" היו ביטויים שחזרו על עצמם כאילו מדובר, חלילה, בפיגוע. הגדיל לעשות דודו אוואט שספד לחברו: "גם אם הוא לא ישחק, יוסי תמיד יהיה אתנו בחדר ההלבשה ועל הדשא", "הוא השחקן הכי חשוב לנבחרת ישראל בכל הזמנים", "הרגשתי כאילו אני נפצעתי", אמר הקפטן החדש - ואם זה נאום הקפטן המחליף שעל הספינה, מה הפלא שכל העכברושים כבר מזמן במים?

אני מבין לליבו של אוואט: אני לא יודע אם יוסי הוא השחקן הישראלי הכי חשוב בהיסטוריה, מה שבטוח הוא האיש הכי חשוב בקריירה של אוואט, שחייב את השנים היפות שלו בספרד לחברו הטוב ולקשריו המעולים בחצי-האי האיברי. אבל תרשו לי להישיר מבט לעיניו של אוואט "הכואב וההמום" ולשאול אותו: אתה האיש שלפחות על פי הגדרת תפקידו אמור להנהיג את שחקני הנבחרת לשני משחקים מכריעים בתוך ארבעה ימים?

כדי להסיר ספק: אני לא מפקפק באופיו הטוב של בניון, לא כל שכן בכישרונו ומידת מחויבותו לנבחרת. בגיל 30 לא היה ראוי ממנו להנהיג אותה להעפלה היסטורית ליורו 2012. הפציעה שלו כואבת לא רק לאוואט, אלא לכל חובב כדורגל ישראלי. ועכשיו, אחרי שאמרנו את מה שמוכרח להיאמר, הגיע הזמן לשאול: תגידו, אתם השתגעתם? ממתי קבוצת כדורגל בנויה אך ורק על איש אחד, חשוב, חרוץ, מוכשר וחביב ככל שיהיה? את האמת הפשוטה הזאת, שיודע גם אחרון השחקנים בנערים ג', יודעים בוודאי בנבחרת ישראל ובהתאחדות לכדורגל, ולכן עושה רושם שהתגובה המוגזמת שלהם היא פועל יוצא של תחושת הקלה, קצת כמו שכשל מודיעיני, אם להידרש לאנלוגיה מהמלחמה ההיא, נפל כפרי בשל לידי ההנהגה. יוסי בניון כדוד אלעזר.

לואיס פרננדז מאושר - הוא והמתורגמן שלו הרי לא האמינו לרגע בסיכויי נבחרת ישראל להעפיל למונדיאל, ועכשיו יש להם יופי של תירוץ. גם הבוס של פרננדז, הדוד של מאמן הנבחרת הצעירה, מתקשה להסתיר את החיוך: בחלומותיו הגרועים ביותר הוא ראה כבר איך מתפלקת לצרפתי איזו עלייה קטנה ולא מכוונת ליורו, ואיך האחיין-היורש צריך להמתין עוד שנתיים עד להזדמנות שלו.

2. אז האם נגזר עלינו להפסיד לקרואטים? יתכן מאוד, אבל כבר למדנו שברגע שהגורם האנושי הוא חלק מהמשוואה, התוצאה לעולם אינה ידועה מראש.

הנה סיפור אמיתי: א' היה בן כיתתי, הספורטאי המצטיין בשכבה שלנו, אליל הבנות וחביב הבנים, אבל היה לו הרגל מגונה אחד: בכל פעם שבה התמודדה נבחרת הכדורגל או הכדורסל של הכיתה באליפות בית הספר, הוא היה מפברק קלקול קיבה, ננעל בשירותים ומגיע למשחק רק ברגע האחרון, אחרי שווידא שכולם יודעים עד כמה הוא חולה. רצה הגורל ופעם אחת הוא היה חולה באמת ולא הגיע בכלל לבית הספר ביום המשחק מול י"ב 2, אימת החטיבה העליונה. מרוב פאניקה, לא רצינו בכלל לעלות לשחק, אבל כיוון שלא היתה ברירה, הרכבנו נבחרת משחקנים שלא ידעו מה ההבדל בין כדורגל לכדורסל. כמעט בטעות הבקענו שער מבעיטת שוער, סמוך למחצית (שנמשכה 10 דקות). במחצית השנייה שיחקנו בונקר נורא: כל כדור שהגיע לרגלינו נבעט לכיוון הוואדי הסמוך. סיום המשחק מצא אותנו צוהלים וחבוקים, אולי לראשונה, גם עם הבנות...

וא'? כמעט שלא ראיתי אותו מאז, אבל שמעתי שהוא עובד היום באיזה פרויקט שמטפל בתלמידי תיכון, אני רק מקווה שמצב גיד האכילס, סליחה, הקיבה שלו, הוטב.