ליאו מסי דופק שעון בקאמפ נואו

אחרי שאנחנו, העיתונאים, מסיימים לראיין שחקנים גדולים, אנחנו אוהבים לדבר אחד עם השני על החוויה. אבל במסגרת החלפת החוויות אנחנו כמעט אף פעם לא שואלים מה אמר הבחור בראיון. השחקנים המודרנים כל כך מתוכנתים, שכמעט תמיד אתה יודע מראש מה הם יגידו. השאלה הראשונה שעיתונאי שואל את עמיתו אחרי ראיון עם שחקן גדול היא "איך היה איתו?".

לחבר גרמני שלי יצא לראיין את ליונל מסי בברצלונה. "איך היה איתו?", שאלתי. "ובכן", הודה החבר, "מסי לא אמר שום דבר מעניין. אבל במהלך הראיון הוא עשה הכל כדי לגרום לי, האורח שלו, להרגיש שמח ומרוצה. איזה איש קטן ומתוק!".

אנחנו שואלים "איך היה איתו", גם בגלל שאנחנו מחפשים אחרי סוד ההצלחה של האיש. אנחנו רוצים להאמין שכדורגלנים הופכים לגדולים במקצוע שלהם גם בגלל האנשים שהם. אנחנו רוצים להאמין שהם לא רק בועטים בכדור. אנחנו חושבים שהאישיות שלהם היא זו שסייעה להם להגיע להישגים. הרי בטוח יש קווי-אישיות שמחברים בין הרעשנות של דייגו מראדונה, הנחמדות של ליאו מסי, השחצנות של כריסטיאנו רונאלדו. במילים אחרות: האם לאנשים שטובים בכדורגל בצורה יוצאת דופן יש גם אישיות יוצאת דופן?

***

בואו נבדוק תחילה את נתיבי החיים של הכדורגלנים וכיצד מתפתחת האישיות שלהם.

הסופר האמריקני מלקולם גלדוול, באחד מספריו, הפך את "חוק עשרת אלפים השעות" לפופולארי במיוחד. מדובר על תיאוריה מתחום הפסיכולוגיה, הגורסת שעל מנת להשיג מומחיות, בכל תחום, אתה צריך לפחות עשרת אלפים שעות של תרגול. בספר, מצטט גלדוול את הנוירולוג דניאל לויטין: "בכל המחקרים, בהם נבדקו סופרים, שחקני כדורסל, כותבי תסריטים, מחליקים על קרח, פסנתרנים, שחקני שח-מט, אנשי פשע מאורגן - הדפוס הזה חזר על עצמו שוב ושוב... אף אחד עדיין לא מצא מקרה שבו מומחיות עולמית אמיתית מושגת בזמן קצר יותר".

 כריסטיאנו רונאלדו, ריאל מדריד / צילום: רויטרס

אחד הדברים שחוזרים על עצמם באוטוביוגרפיות של כדורגלנים הוא סיפורים על ילדות שכמעט כולה הוקדשה לבעיטות בכדור (ולפעמים גם הקלישאה הקבועה על השינה בלילה עם כדור ליד הכרית). יש דבר אחד שמשותף לכל הכדורגלנים, ממראדונה ועד מסי: כולם עומדים בקלות ב"חוק עשרת אלפים השעות". זו אחת התשובות לשאלה למה כדורגלנים נוטים להגיע מרקע סוציו-אקונומי נמוך, ולעיתים, כמו הרבה שחקני כדורסל אמריקנים - לצמוח מתוך גטאות של ממש. ילדים עניים בדרך כלל גדלים בדירות צפופות, ללא מחשבים או אמצעי בידור אחרים, ולחץ אפסי מצד ההורים להכין שיעורי בית. אז הם נמשכים אל הרחוב, שם הם יכולים לעסוק בספורט עם ילדים עניים אחרים. לילדים עניים אין בהכרח רעב גדול יותר להצליח בחיים. אם זה היה המצב, הם היו מצליחים בתחומים שאינם ספורט - ורובם היו הופכים לעורכי דין בכירים או מנתחים כירורגיים. אבל הם מגיעים לעשרת אלפים שעות של תרגול ספורטיבי, והופכים לספורטאים.

להגעה ליעד הזה יש השלכות על האישיות. למעט מאוד כוכבי כדורגל יש ניסיון חיים רחב מחוץ לכדורגל. משנות ההתבגרות המוקדמות שלהם, בגילאים שבהם מתחילים את המסע אל עבר הכדורגל המקצועני, המועדונים של השחקנים הצעירים מבהירים שלא כדאי להם לפתח עניין בתחומים שלא קשורים למשחק. אחד החברים שלי, שפעם היה כדורגלן לא רע, טוען שזה לא ששחקנים הם טיפשים. אלא שהם פשוט צרי אופקים. דפוס האישיות הזה אצל שחקנים לא השתנה יותר מדי ב-50 השנים החולפות, אבל הוא כנראה החמיר בשנים האחרונות, כשהכדורגל הפך לעוד יותר מקצועני.

***

אפשר לאבחן שני סוגי אישיות אצל כוכבי הכדורגל של העשורים האחרונים: המנהיג, וכוכב הרוק.

משנות ה-60' ואילך, כשתשומת הלב התקשורתית כלפי הכדורגלנים החלה לגדול, ועד שנות ה-90', כשהכסף של הטלוויזיה התחיל להציף את המשחק, המקצוע שהכי הזכיר את הכדורגל הוא מוזיקת רוק. כמו כוכבי רוק, כדורגלנים זכו להערצה סוחפת. כמו כוכבי רוק, כדורגלנים נטו להגיע לשיאם בשנות העשרים של חייהם. כמו כוכבי רוק, הם יכלו לדבר, לעשות, לשתות אלכוהול ולהשתמש בסמים בכל מינון שבו חפצו. זה נשמע קצת מוזר, אבל מעט מאוד מועדונים לפני שנות ה-90' דרשו מהשחקנים לשמור על הגוף. ואז נוצרו הכדורגלנים כוכבי הרוק, כמו ג'ורג' בסט ודייגו מראדונה.

בסט, שחקן האגף האדיר של מנצ'סטר יונייטד עד שגמר את הסוס בגיל 27, אהב לספר בשנותיו האחרונות על המקרה שבו שכב בחדר במלון על מיטה עם מיס עולם, 20 אלף ליש"ט במזומן ודלי של שמפניה, בדיוק כשנפתחה הדלת ונכנס פנימה השרת של המלון. השרת התנצל, ואמר שהוא, בדיוק כמו בסט, הגיע מהבירה הענייה של צפון אירלנד, בלפאסט, ושהוא תמיד רצה לשאול את הגיבור שלו שאלה אחת. "ג'ורג', איך הכל השתבש אצלך?".

 דייגו מראדונה / צילום: רויטרס

חיים מהסוג הפרוע הזה היו נפוצים בקרב דור הכוכבים של בסט ומראדונה. לא רק שהמועדונים שלהם אפשרו את זה - לשחקנים היה מעט מאד להפסיד בהרס הקריירה שלהם. אחרי הכל, הם לא הרוויחו יותר מדי כסף. הכדורגל נתן להם חלון הזדמנויות קצר שבו הם יכלו לחיות כמו כוכבי רוק. והם עשו את זה.

האישיות הנפוצה השנייה לכוכב, מסוף שנות ה-60' ועד שנות ה-80', היתה של המנהיג. מראדונה היה מנהיג - והעובדה שגם היה כוכב רוק במקביל לא הפריעה לכך. אבל המנהיגים-כוכבים האולטימטיביים היו יוהאן קרוייף ופרנץ בקנבאואר. הם לא לקחו אחריות רק על היכולת של עצמם, אלא גם על היכולות של כל האחרים. הם היו מאמנים על המגרש שתמיד אמרו לחבריהם לקבוצה לאן לזוז ומה לעשות. הם עזרו למאמנים לקבוע את ההרכבים. הם אפילו דרשו נתח גדול יותר מהרווחים של הכדורגל. לפני עידן קרוייף, שחקנים הולנדים היו דופקים על דלת היו"ר, ואז שומעים כמה כסף הם הולכים לקבל. קרוייף הימם את אייאקס, כשהביא למועדון את החותן שלו כדי שינהל יחד איתו את המו"מ הכספי.

אבל כשהכדורגל החל להשתנות בשנות ה-90', המנהיגים וכוכבי הרוק איבדו מכוחם. הכסף החדש שנכנס הפך את המועדונים למאורגנים יותר, והם החלו להשתלט על השחקנים שלהם. המנג'ר - והדוגמה הכי טובה היא אלכס פרגוסון במנ. יונייטד - הפך לסוג של דיקטטור במועדון.

המועדונים החלו להתרכז בפן הפיזי, ודרשו מהשחקנים לוותר על אורח החיים של כוכבי רוק. אפילו רונאלדיניו הגדול נאלץ לעזוב את ברצלונה, כשלמועדון נמאס מהחגיגות הליליות שלו; במיוחד לאחר שהחל לצרף אליו את הנער ליאו מסי. כוכב הרוק פינה את מקומו לעובד התאגיד המעונב. בלם ליברפול, ג'יימי קראגר, תיאר באוטוביוגרפיה שלו את ה"רובוטיות וחוסר האישיות שמאמנים מודרנים דורשים".

גם כוכבים-מנהיגים כבר לא קיימים. במארס 2008, כשפרנק רייקארד אימן את ברצלונה, שאלתי אותו איזה מבין השחקנים שאיתם הוא עובד הוא המקצוען האולטימטיבי. רייקארד חשב על זה קצת, זרק את השמות של צ'אבי ופויול. לבסוף מצא תשובה אולטימטיבית: "אינייסטה!", הוא צעק, חוגג את העובדה שמצא את התשובה הנכונה. "הוא ספורטאי מופלא. תמיד מופיע, תמיד עובד, בכל אימון" (זה לא מקרי ש-28 חודשים אחרי אותו ראיון, שלושת השחקנים שרייקארד הזכיר זכו בשתי אליפויות ספרד, בצ'מפיונס ליג, ביורו ובמונדיאל).

 אנדרס אינייסטה, ברצלונה / צילום: רויטרס

אבל רייקארד, שבעצמו שיחק עם קרוייף, המשיך עם ההערכות שלו מי הוא המקצוען המושלם: "אני לא מתכוון לכך שהם 'מאמנים על המגרש'. פעם היה את זה בכדורגל - מישהו על הדשא שאתה יכול לסמוך עליו, שיכול לשנות דברים. כיום, שחקנים לא רוצים את האחריות הזאת של להיות אלו שצריכים לעשות את השינוי. זהו התפקיד של המאמן, ואם זה לא עובד - זו לא אשמתם. אין הרבה שחקנים שהם בוסים על המגרש". כלומר, אפילו צ'אבי ואינייסטה - הפליימייקרים הטובים בעולם כיום - הם שחקנים מובלים. לא מובילים.

בשנה שעברה התעקש בפניי חואן אוליבר, שאז שימש כמנכ"ל ברצלונה, על כך שמסי הוא מנהיג. "מסי", הוא הסביר, "הוא 'מנהיג של המאה ה-21', מישהו שלא מדבר הרבה, אבל משמש דוגמה". מנהיגות נוסח קרוייף? לא ממש.

***

אז כוכב הכדורגל המודרני (אינייסטה, קאקה, מסי) הוא סוג של עובד תאגיד ממושמע. יס-מאן. אבל יש משהו אחר שאנשים נוטים לקשר לכדורגלנים: הרצון האדיר שלהם לנצח. "לשחקנים הגדולים יש תשוקה לא אנושית והם לא מסוגלים להפסיד אפילו לילדים שלהם במונופול". האם הכוכבים מונעים מנחישות מוגזמת ולא טבעית?

זה נכון שיש כמה שחקנים עם אופי כזה. "היי, אתה!", צרח עלי פעם אדגר דווידס. "אתה לבוש רע!". "אני? לא נכון", עניתי. "לעזאזל, אתה כן", נהם הקשר ההולנדי. דווידס ראה בכל מפגש, על המגרש ומחוצה לו, כסוג של היתקלות שהוא חייב לנצח בה. זו גם הסיבה שבגללה פיתח את הגוף עד כדי שלמות, על-ידי ביצוע של אלפי כפיפות בטן. בגלל זה הוא היה מהמתקלים הגדולים בדורו. אבל שחקן מוגבל כמו דווידס היה צריך את הנחישות הזאת. אפילו המאמן שדווידס הכי אהב, לואיס ואן חאל, אמר עליו פעם ש"הוא לא מספיק מוכשר כדי לשחק כדורגל ברמה העולמית". אבל דווידס הביא אקסטרה נחישות.

כדורגלנים יותר מוכשרים, כמו אינייסטה, מסי וקאקה, לא מביאים את הנחישות הזאת של דווידס. הם לא צריכים אותה. ברור, הם רוצים לנצח. הם הרי עובדי-תאגידים, וכמו כל עובד-תאגיד טוב, הם לוקחים את העבודה שלהם ברצינות. ומשלמים להם הרבה כסף כדי שיביאו ניצחונות.

בודווין זנדן, חברו של דווידס לנבחרת הולנד המצוינת של 1998, אמר לי שזה לא נכון שכל כוכבי הכדורגל מוטרפים ופנאטים. הדבר היחיד שמשותף לכולם, טען זנדן, הוא ש"הם פשוט טובים מאוד בכדורגל". אוהדי ספורט אוהבים להאמין במיתוס הזה, שכל הכוכבים הם נחושים וממוקדי-מטרה. זה סוג של הסבר נוח לאיך השחקנים האלו הגיעו לאן שהגיעו - מסלול שכולנו יכולים לחקות ובאמצעותו להצליח בחיים, ובכלל לא משנה עד כמה אנחנו חסרי כישרון.

והנה דוגמא איך המיתוס הזה מתנפץ: הפוסטרים המפורסמים של טייגר וודס, בהם נכתב "אנחנו יודעים מה צריך כדי להיות טייגר". הכוונה היא כמובן להדגים שטייגר חי כל שנייה מחייו בהקרבה לגולף, והגיע לאן שהגיע תודות לנחישות הפנאטית שלו. ואז התברר שטייגר בילה לא מעט מהזמן שלו בציד של בחורות בפאבים. כלומר, הוא עוד עובד-תאגיד ממושמע ומשוגע לדבר שהוא עוסק בו. הוא הגיע לאן שהגיע בזכות הכישרון הטבעי שלו, מאמנים טובים, ובזכות עמידה בחוק "עשרת אלפים השעות" (במקרה של טייגר, שקיבל ליד מקל גולף רגע אחרי שיצא מהעריסה, עשרים אלף שעות).

***

"העשירים הגדולים מאד שונים מאתנו, יתר האנשים", אמר פעם הסופר האמריקני סקוט פיצ'גרלד לחברו ארנסט המינגווי. "נכון", ענה לו המינגווי בקיצור, "יש להם יותר כסף".

גם כוכבי כדורגל מאד שונים מאתנו, יתר האנשים: יש להם יותר כישרון. חוץ מזה, מבעית עד כמה שזה נשמע, הם באמת אנשים רגילים. בדיוק כמוכם.