הח"כים התאהבו במשבר הנדל"ן

שר האוצר מבלה בוושינגטון, שר השיכון בכלל לא הוזמן, אבל זה כמובן לא הפריע לחברי הכנסת לשוב ולהתחרות אתמול בוועדת הכספים, בשאלה מי יכניס לעיתון את הכותרת הכי פופוליסטית בנוגע למצוקת הדיור בישראל.

כמו שזה נראה בשבועות ובחודשים האחרונים, יותר מדי חברי כנסת - כרמל שאמה, מירי רגב ואחרים - התאהבו למעשה במצוקת הדיור עצמה. פתרון אמיתי, שבוודאי לא יגיע מחקיקה פרטית של חברי כנסת מהשורה השנייה והשלישית, רק ייקח מהם את המיקרופון ואת אהדת הקהל.

אז אתמול, כדי שבכל זאת יהיה משהו חדש, איים יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, במשבר קואליציוני. לדבריו, "נושא הדיור הוא אלמנטרי וזה בלתי מתקבל על הדעת שהמדינה תצא מהמחויבות שלה בעניין הדיור. לזוגות צעירים אין יכולת לקבל קורת גג, להוציא עשירים במגדלים במרכז תל אביב. אצלנו זה הולך למשבר בסיעה".

רק שאצלנו זה נשמע כמו תקליט ישן. בדיוק לפני שנה, באוקטובר 2009, כשמחירי הדירות היו נמוכים בכ-15% ממחירן כיום, אמר יו"ר ועדת הכספים: "נפגשתי עם ראש הממשלה לפני יומיים והוא אמר לי כי הפתרון למצוקת הדיור הוא יעד לאומי, לא פחות, ואכן כך, המצב כיום הוא בלתי נסבל. המצב בו לאזרחים בישראל ישנן שתי אפשרויות, לגור במגדלי אקירוב או לגור במחסן בחניה של בניין, היא פצצה חברתית מתקתקת. המחסור בדיור והעובדה שזוגות צעירים אינם יכולים למצוא קורת גג בעלות סבירה, היא מהבעיות המרכזיות שניצבות לפתחנו".

שום דבר לא קרה מאז. שום דבר אמיתי לא קורה גם עכשיו.

משום מה, אנחנו נוטים להדחיק את העובדה שמסתובבים בינינו המון מרוויחים מהעליות הנמשכות במחירי הדירות. וזה בלי לדבר על קופת המדינה, שרק בחודשים ינואר עד אוגוסט 2010 שלשלה לקופתה ממיסי נדל"ן 4.4 מיליארד שקל, לעומת 2.8 מיליארד שקל בתקופה המקבילה אשתקד. וזה בלי לדבר על חברות הנדל"ן, שרבות מהן יצאו מהבור העמוק ושכחו את הקרקע המיותרת שהן קנו ברומניה, רק הודות למחירי הדירות העולים כאן.

גם בקרב האזרחים הקטנים - הזוגות הצעירים, במחילה מכבודם, נמצאים במיעוט. מדובר ללא ספק במיעוט חשוב, שגורל המדינה אולי תלוי בו, אבל כבר מזמן הפכנו למקבץ של אנשים בודדים שחושבים בעיקר על עצמם (ע"ע חינוך, רווחה וכו'). אז נכון שהרוב המוחלט של הישראלים מחזיק בדירה אחת, ומחירים נמוכים יותר פירושם דלתא קטנה יותר בעת השדרוג לדירה הבאה, אבל זו לא סיבה מספיק טובה להוציא אותם לרחובות, מה גם שבאופן אמיתי, הם רק נעשים עשירים יותר (בערך הנכסים) כשמחירי הדירות בעלייה.

תחשבו על זה כך: על פי נתוני הלמ"ס, 25% ממשקי הבית בישראל, משהו כמו חצי מיליון איש, חיים בשכירות. מקצתם הם בעלי דירות (שוכרים ומשכירים), מיעוט קטן עוד יותר מונעים מאידיאולוגיה שמעדיפה שכירות על קנייה, אבל הרוב המוחלט חולם להיות מתישהו בעל בית בעצמו - בשעה שהמחירים רק הולכים ומרחיקים ממנו את הפנטזיה.

רק שבה בעת, תמונת הראי מלמדת שכ-25% ממשקי הבית בישראל משכירים דירה (בישראל אין כמעט חברות שמשכירות מתחמי שכירות ומספר המיליונרים שמשכירים יותר מדירה אחת זניח יחסית, והוא גם מתקזז במספר משפחות שנהנות מהשכרת דירה אחת, מירושה בדרך כלל). כלומר, בגדול, כמעט על כל שוכר אומלל יש משכיר מאושר, שמביט זחוח במחירי הדירות העולים וחולם על האקזיט שיעשה יום אחד על הדירה.

עכשיו תחשבו שוב: האם המעגל הקרוב של חברי הכנסת הנהדרים שלנו, בהכללה כמובן, נמצא ב-25% האומלל (שוכרים) או ב-25% הזחוח (משכירים). האומללים אולי מצטלמים יותר טוב, וגם מייצרים כותרות נהדרות לעיתונים, אבל הם כנראה פחות משפיעים על קובעי המדיניות במדינה, שרובם מרגיש לא רע עם העליות האחרונות במחירי הנדל"ן.