"פארק צמרת בת"א אינה לטייקונים; הדיירים מהמעמד הבינוני"

גלובס מציג: "ביקור בית" אצל אבנר ישר

האדריכל אבנר ישר (54) נשוי בשנית, לשחקנית רונית אלקבץ, והוא אב לשלושה ילדים. הוא אחראי בין היתר לפרויקט רוטשילד 1 (בן 30 קומות), מגדל One (בן 42 קומות) ומגדל W במתחם צמרת - מגדל המגורים הגבוה ביותר בארץ. בנוסף אחראי לבית מוזס בשדרות רוטשילד ולבנין קומברס ברמת החי"ל.

בין הפרויקטים שלו שבתכנון ניתן למנות את שכונת גינדי במגרש השוק הסיטונאי, מגדל על מגרש שוק בצלאל, מגדל "וואייט סיטי" ברחוב מוהליבר, מגדל W2 שייבנה במתחם פארק צמרת, מגדל הגימנסיה ברחוב רמז, ועוד.

בזכות השמיים

"המגדלים אינם אופציה, הם כורח - מי שסבור שאפשר לוותר על בנייה לגובה, או למצוא לה תחליף, לא יודע מה הוא שח. זה הפתרון היחיד המתקבל מהנוסחה המחשבת את היחס בין גודל השטח לכמות האוכלוסייה. בארה"ב רוב הבנייה, גם בערים, היא קומה אחת או שתיים, כי בארץ העצומה הזו לא נראית בעיית שטח, אפילו באופק. ישראל, לעומת זאת, עומדת לפני פיצוץ אוכלוסין. ב-2048, שנת 100 למדינה, יחיו בשטח ישראל בין 15 ל-20 מיליון איש. יש כמובן אפשרות לייבש את הים כדי לבנות עוד בתים או לכסות את הנגב ושטחיו בווילות ובתים דו-קומתיים. מי ישלם על התשתיות שתוכנית כזו מחייבת, את הצנרת, הכבישים, פתרונות התעסוקה? מי יספוג את זיהום האוויר שיניבו פתרונות התחבורה להתיישבות בסגנון כזה? חוץ מזה, לגור בשמיים זה נפלא. זה לא פחות כיף ולא פחות טבע מלגור על הקרקע".

מגדל לכל פועל

"המגדלים התחילו כטרנד של עשירים, שעברו מווילה ברמת השרון למגדל ליד הפילהרמונית. אבל ככול שהזמן עובר, זה ישתנה וכולם יעברו למגדלים. עכשיו נתניה מתמלאת מגדלים, ובאשדוד בונים מגדלים, וגם בבת ים ובבאר שבע. גם פארק צמרת בתל אביב הוא לא בדיוק שכונת טייקונים, לא גרים שם אנשים עניים, אבל לא רק עשירים. דיירים מהמעמד הבינוני. הבינוני הגבוה. משאב הקרקע הולך ומתכלה ואני מאמין שבעתיד יפסיקו לתכנן מוסדות כמו בתי ספר, מקוואות ובתי כנסת במבנים עצמאיים, ויתחילו לשלב אותם זה בזה ולבנות אותם בקומות ולגובה".

900 שקל ועד בית

"עלות תחזוקת מגדלים היא עניין שייפתר משני כיוונים: ראשון - המחיר עצמו יירד, משום שהניסיון והזמן יוזיל עלויות מסוימות שהיום הן גבוהות. שנית - משקי בית יתרגלו לכך שתחזוקת דירה תופסת נתח רחב יותר בתקציב המשפחה וילמדו להקדיש את מאות השקלים שמגיעים לה. 900 שקלים לוועד הבית בכול חודש, נראה היום סכום עצום - אבל זה עניין של גישה. לפני עשר שנים, איש לא היה מאמין שמשפחה תשלם מאות שקלים בממוצע על מושג מופרך כמו 'זמן אוויר', וכיום כל משפחה מחזיקה בכמה קווים סלולרים ובחיבור לאינטרנט של כמה מחשבים וטלוויזיות ומשלמת על זה סכומים גבוהים בלי להניד עפעף. לובי מפואר, מעליות מהירות, חדר כושר, בריכה וכל הדברים שיש היום במגדלים, הם כמו החלונות החשמליים וההגה כוח של פעם - התחילו כמותרות ברכבי יוקרה וכיום הם שגרת כל כלי הרכב".

כך נפלנו

"מעמד הארכיטקט בישראל לא השתנה. הוא התדרדר, התדרדר לשפל נורא. זה ניכר בכול שלט שמציבים בארץ לצד פרויקט בבנייה - שם אבי, האדריכל יצחק ישר, היה מופיע בראש הרשימה ואחריו כל השותפים האחרים לביצוע. היום, אם בכלל טורחים לכתוב את שם המתכננים, זה יהיה בסדר הבא: ראשון - קבלן המבצע, שני - היזם, שלישי - המשווק, אם הארכיטקט תותח-על הוא יופיע רביעי, ואם הוא לא כזה תותח, מקומו יהיה שמיני, אחרי בעלי מקצוע אחרים. מעמדנו כה שולי, עד שהוכרע שאפילו זכויות יוצרים של בניין אינן שמורות לאדריכל אלא הן קניין היזם בעל הממון (הכוונה לפסיקת בית המשפט העליון לגבי הזכויות על מגדלי עזריאלי בסכסוך שפרץ בין האדריכל אברהם יסקי ליזם דוד עזריאלי - מ.מ). אם כך פוסקים בעליון, אין פלא שארכיטקט נתפס פה כאחד היועצים, ולאו דווקא החשוב בהם. רבים מאמינים שכמו שיש לבניין יועץ מיזוג ויועץ אינסטלציה, יש גם יועצי עיצוב - הלא הם אנחנו, האדריכלים. אני והמשרד שלי עוד לא נפלנו למדרגה הנמוכה הזו, אבל יש מספיק אדריכלים שזה מעמדם, ביג טיים".

עושים פחות

"השינוי במעמד ניכר גם בדברים יותר מוחשיים מכבוד ותדמית, למשל בשכר הטרחה שהצטמק פלאים. אבא שלי הרוויח 6% מכול פרויקט, היום המדינה משלמת לאדריכל 2.25% משווי הפרויקט. אם זה מה שמשלמים משרדים ממשלתיים, למה שיזמים פרטיים ישלמו לנו יותר? בכזו מציאות מה שקורה הוא שבמקום לשכור 20 אדריכלים שיעבדו שנתיים, שוכרים לאותו פרויקט רק ארבעה, שעובדים חצי שנה. ואין חוכמות - מה שעובדים עליו פחות, יוצא פחות".

אדריכלי כבישים

"זה לא שיוצאים בניינים פחות 'יפים', ואפילו לא רק פחות 'מתוכננים' מרחבית. הבניינים שיוצאים כשעושים 'פחות' הם גם, למשל, פחות אטומים למים, כי לא הושקעה מספיק מחשבה בבחירת חומרים. אם בניין לא אטום למים, זה לא נוח ברמה היומיומית, הוא גם פחות עמיד לפגעי הזמן והבלאי שלו מכוער. הרבה שכונות בארץ תוכננו בידי אדריכלי כבישים, אחרי שהרשויות סללו כבישים, הביאו את האדריכלים שיעטרו את המקום בבניינים, בלי תוכנית אורבנית כוללת. גזרו מגרשים בשטחים הלא-סלולים והזמינו אדריכלים לשתול ביניהם בניינים. כך זה גם נראה".

אדריכלי מצגות

"לא רק אדריכלים ישראלים עשו מצגות ששימשו יזמים לשכנע רשויות, בנקים ומשקיעים. היינו בחברה טובה - גם אדריכלים מדרום-אפריקה, מאירופה ומניו-זילנד עשו את אותו הדבר בדיוק. במשרד שלנו היה רגע ש-50% מהעבודה היה לפרויקטים בחו"ל והיום רק 20% מהעבודה שם. הזמנים השתנו, המצב בעולם השתנה, הרבה פרויקטים שתכננו לא יצאו לפועל. לא הפסדתי כסף - מעולם לא חשבתי ולא יצאתי לחו"ל כיזם, רק כאדריכל. אני מאמין שעצם ההתנסות בעבודה בחו"ל תרמה לנו ולכול אדריכל שהיתה לו ההזדמנות לעסוק בה, אפילו שהרבה פרויקטים לא נבנו. מפרויקטים בהודו למדתי למשל לתכנן לפי 'ווסטו' - תורה דומה ל'פנג-שואי'. הודי לא ירכוש דירה שלא מתוכננת לפי 'ווסטו', כי המשמעות היא, לדעתם, שמי שגר בה לא יראה ברכה במעשיו. בהודו לא נאה שמשפחה עם ילדים תתגורר לצד רווקים - אז אין טעם לתכנן דירות באותו מגדל המיועדות לאנשים בסטאטוס שונה".

לא עושה וילות

"אני לא רואה בזה משהו נחות עקרונית, יש וילות טובות ויש וילות רעות. כאדריכל, פשוט לא מעניין אותי להתעסק בחלום של שני אנשים ולהגשים אותו. זה לא נובע מאידיאולוגיה".

אידיאולוגיה (1)

"יש לי. לא בניתי מטר מרובע בשטחים".

אידיאולוגיה (2)

"בארץ בנו המון מתוך אידיאולוגיה. שכונות שלמות בבאר שבע, בשדרות ובקרית שמונה שנבנו תחת הדגלים 'בניית הארץ' ו'קליטת עלייה'. שלא מתוך כוונה רעה בנו מקומות שהפכו ל'לא מקומות': דור ההמשך לא רוצה להישאר ואיש לא רוצה לבוא ולהשקיע".

אחרי לכתי

"אני מרגיש טוב מאוד עם מה שאני עושה. אני עוד חי בתפיסה שעבודת האדריכל משפיעה על חברה ומודע לאחריות העצומה שיש לי בפרויקטים הגדולים שאני מתכנן. פארק צמרת יהיה מקרה מבחן לשכונות מגדלים עירוניות, אנחנו נבדוק איך העיר מתאימה את עצמה לאינטנסיביות מגורים כזו, ואיך המגדלים עצמם ותושביהם משתלבים בתוך הפעילות העירונית. אני יודע שכל דבר שאני מתכנן יישאר על הקרקע עשרות שנים אחרי שכבר לא אהיה בעולם הזה. המחשבה הזאת והאחריות הזו מלווה אותי בכול רגע ורגע".