"הגוף בגד בי פעם אחר פעם"

כשבאים לסכם את הקריירה הארוכה מאוד של נועם אוקון די קשה לצאת עם קביעה ברורה. כמעט כל האנשים שמכירים אותו, את היכולות הפיזיות שלו ואת התקופות הטובות, ילכו על אותה הגדרה: ספורטאי מפוספס. זה סיפור קלאסי על טניסאי שלא מימש את עצמו, דשדש שנים בשוליים של הרמות הגבוהות בטורנירים זניחים ולא טעם כמעט את הטעם המתוק של ההצלחות והכסף הגדול כפי שעשו חבריו לנבחרת דודי סלע, אנדיוני והראל לוי.

מצד שני, אם מסתכלים על כמות הפציעות שהוא עצמו כבר הפסיק לספור, אז העובדה שהיום בגיל 32, אב לילדה בת שנה וקצת, הוא עדיין קם כל בוקר להתאמן ומסתובב בעולם מטורניר לטורניר, כמעט 15 שנים מהיום שהפך למקצוען ועדיין שומר על אופטימיות ועל אהבת המשחק - אז מדובר בספורטאי שבהחלט ראוי להערכה.

***

אוקון יודע לשחק טניס ברמה גבוהה מאוד. מבחינת פוטנציאל הוא סומן בגיל צעיר כאחד שיוביל את הטניס הישראלי בתקופה שאחרי עמוס מנסדורף. הוא גבוה (1.85 מ'), חזק ואתלטי ויש לו טכניקה מצוינת. קשה להצביע על נקודת תורפה אמיתית בטניס שלו. הוא מסוג השחקנים שכשאתה רואה אותו במיטבו, אתה לא מבין איך לא נשאר במאייה הראשונה עשר שנים רצופות. בשיאו הצליח להעפיל עד למקום ה-95 בעולם אבל רק למספר שבועות, עד שהפציעות הגיעו והכניסו אותו לספירלה של חוסר יציבות וחוסר בטחון בגוף שלו.

"היתה לי בעיה פיזית ברמות הגבוהות. הגוף שלי פשוט בגד בי פעם אחר פעם. אין לי הסבר לזה", הוא אומר במבט מפוכח. אוקון הרוויח 780 אלף דולר מפרסים רשמיים בקריירה הארוכה והמקוטעת שלו, אבל את רוב הכסף הוא צבר בטורנירי צ'לנג'ר קטנים בערים נידחות. "בכל פעם שנפצעתי הייתי עושה תקופת החלמה ותמיד היתה לי את היכולת לחזור לכושר די מהר ולצבור המון ניצחונות בטורנירים הקטנים וזה נתן לי בטחון וגם הכנסות כספיות לא רעות ואפשר לי לשמור על דירוג סביר שהכניס אותי למוקדמות של תחרויות גדולות. כך שלא היתה לי אף פעם סיבה אמיתית לפרוש (המאזן שלו בטורנירי צ'לנג'ר מדבר בעד עצמו: 168 ניצחונות מול 148 הפסדים ביחידים - ג.ב.). חוץ מזה, אל תשכח שהיו שנים שהייתי השחקן המרכזי בנבחרת הדייויס, עד שדודי סלע הגיע".

 נועם אוקון טניס / צלם רויטרס

דווקא הדייויס היא הנקודה שמראה עד כמה הפוטנציאל של אוקון מוחמץ. בדייויס הוא מחזיק במאזן מרשים של 5-17 (14-16 ביחידים) כולל ניצחונות מכריעים על יריבים עדיפים ממנו כמו וויין פריירה (דרא"פ), ירקו ניימינן (פינלנד) ואנדריאס ספי (איטליה). דווקא במשחקי הדייויס המתישים הוא הוכיח חוסן מנטלי ופיזי שלא תמיד היה לו בסבב. האירוניה המרה היא שאוקון שסחב את הנבחרת ב"שנות המדבר" שלה בבתים התחתונים עם שחקנים כמו נועם בר, אמיר חדד, ליאור מור (ואנדיוני בתחילת דרכם) לא זכה להיות חלק מהנבחרת שהפכה לאגדה והובילה את ישראל לחצי הגמר בשנה שעברה.

"תמיד הייתי טיפוס שאוהב אנשים ומסתדר בקבוצה", הוא מסביר מדוע דווקא בדייויס הוא רשם הצלחות. "מבחינתי הייתי מעדיף שטניס יהיה ספורט קבוצתי. אני אוהב את התמיכה של המערכת, של החברים, ואוהב את הלחץ. אני נהנה מהלחץ, בניגוד לאחרים שנכנסים לפניקה ולא ממש נהנים מכל ההמולה שמסביב".

* בסופו של דבר הראל, דודי ואנדיוני קיבלו את התהילה. אתה לא שיחקת בשנים האחרונות?

"זו נקודה כואבת, כי לפני שהעפלנו לבית העליון אני הייתי זה שהחזיק את הנבחרת בדור המדבר. היו שנים, ואני מדבר איתך על כמה שנים טובות, ששיחקתי שני משחקי יחידים פלוס זוגות בכל מפגש, שנים שהיום לא הרבה זוכרים, עד שדודי הגיע ויחד איתו עלינו לבית העליון אחרי הניצחון הגדול מול צ'ילה, משחק שבו כן שיחקתי. רונן מורלי (מאמן הנבחרת בעבר) קורא לי משה רבנו, כי הבאתי אותנו לארץ המובטחת אבל לא זכיתי להשתתף במפגשים ההיסטוריים. אני לא אוהב שהוא אומר לי את זה, אבל למעשה זה די נכון".

את הוקרת התודה החזירו לו ארבעת החברים כשדאגו לשלב אותו בסגל המורחב כשחקן חמישי (והמיותר למעשה).

 דודי סלע טניס / צלם רויטרס

"מלכתחילה אנחנו השחקנים החלטנו ביחד עם הקפטן וההנהלה שאנחנו צוות של חמישה כי לא היה ברור מי ישחק ביחידים, הראל או אני. כמובן שזה ששיחק הרוויח קצת יותר, אבל בכל זאת נהניתי מתמיכה מלאה שאפשרה לי להמשיך להתאמן ולהתחרות בסבב".

* שחקן שמדורג 319 בעולם יכול להתפרנס בסבב? בתקופה שלי זה לא כיסה את ההוצאות.

"עם הפרסים הכספיים בלבד (38 אלף דולר הכנסה ב-2010 - ג.ב.) אין אפשרות להתפרנס. אבל בגלל שאנחנו כבר 3 שנים בבית העליון, אז יש תמיכה מהאיגוד שמממן לי את ההוצאות של הטיסות, הארוחות וגם מדי פעם של המאמן שלי שמעון רפפורט. ההצלחה בדייויס היא זו שמאפשרת לי להמשיך להסתובב בעולם מטורניר לטורניר ולפרנס את המשפחה. גם אני וגם הראל לוי לא היינו ממשיכים אם הנבחרת לא היתה נשארת בבית העליון, ובלי התמיכה הכלכלית של האיגוד בשנים האחרונות שהגיעה כתוצאה ישירה של הניצחונות בדייויס. זה פשוט האריך לנו את הקריירה".

אתה רואה את עצמך מסוגל לעלות לטורניר גראנד סלאם ולנצח שחקן שמדורג 30 בעולם, כפי שעשית בעבר?

"נקודתית אני חושב שאני יכול. אבל אני לא אשקר ואומר שאני רואה את עצמי נכנס לחמישים הראשונים ונשאר שם 3 שנים. אני עדיין מרגיש שאני לא פחות טוב מהרבה שחקנים בסבב. למעשה, כמעט בכל פעם שאני משחק מול שחקנים במאייה הראשונה אני מרגיש שאני טוב לפחות כמוהם ואפילו יותר טוב מהם מבחינת טניס נטו. אם לא הייתי מרגיש שאני מסוגל לזה הייתי פורש מזמן".

אתה עדיין קורע את עצמך באימונים כמו פעם או שהורדת עומס?

"אני מתאמן היום הרבה פחות מבעבר. למדתי להכיר את הגוף שלי ואני מבין מה צריך לעשות כדי להגיע לכושר משחק. בעבר קרעתי את עצמי באימונים עד כמעט אובדן חושים. היו תקופות שהייתי מגיע הביתה אחרי יום אימונים ובקושי יכולתי לזוז. הקשבתי ללא מעט אנשים שייעצו לי כל מיני עצות לגבי מה שאני צריך, ולא פעם זה פגע בי יותר משזה עזר לי. היום אני מבין שמה שהכי חשוב לי זה לשחק כמה שיותר משחקים, רק ככה אני נכנס לכושר משחק. כל אימוני הכושר המפרכים זה לא בשבילי, ובדיעבד אם לא הייתי קורע את עצמי הייתי אולי נפצע פחות".

במבט לאחור, הקריירה שלך היא החמצה או שאתה מסיים כווינר?

"אני מרגיש ווינר, כי היו לי לא מעט רגעים שבהם יכולתי להתייאש, אבל המשכתי ועשיתי קריירה ארוכה מאוד. חזרתי לא מעט פעמים מפציעות לא קלות ותמיד נלחמתי ולא ויתרתי. היו לי לא מעט משחקים שהיו יכולים לשנות לי את הקריירה, אני מדבר על משחקים מול יריבים מעולים בטורנירים גדולים שניצחון בהם היה יכול להקפיץ אותי 100-150 מקומות במכה, ואת רובם הפסדתי. אבל לא בגלל שאני לוזר או 'צ'וקר'. עם יד על הלב, אני לא יכול להגיד שהייתי עושה משהו אחר. עשיתי את המקסימום וזה פשוט לא עבד, לא יודע למה. היו לי לא מעט פעמים שהגעתי לבאר, מה זה הגעתי לבאר, אפילו שתיתי שלוק קטן ממנה, אבל בסופו של דבר זה נלקח ממני ברגע האחרון".

כמה שנים אתה עוד רואה את עצמך משחק עכשיו כשהנבחרת ירדה מהבית העליון?

"אני מבין שיש לי מקצוע מעולה וששום דבר בחיים לא יהיה יותר כיף מלהיות טניסאי מקצועני. אני אוהב את הענף, אוהב להתחרות וכל עוד אני מביא פרנסה מכובדת לי ולמשפחתי וכל עוד אני נהנה מזה אז אין לי סיבה לפרוש. עם יד על הלב אני לא רואה את עצמי ממשיך עוד 3 שנים, אבל כרגע אני עדיין מתפרנס בכבוד ויודע כמה קשה להתפרנס כאן בארץ בתקופה הנוכחית. אבל הסיבה העיקרית שאני ממשיך היא שאני עדיין אוהב את המשחק ומרגיש רעב. מצד שני, אם תבוא הצעה לעסוק במשהו שיעניין אותי אז יש סבירות גבוהה שאני אקפוץ על זה. אבל מה שינחה אותי זה להמשיך להתפרנס, כי יש לי משפחה והיא קודמת לכל".