עינת וילף - טפשה או גאון הדור?

תסריט דמיוני: לפני כמה ימים הרגישה חברת הכנסת עינת וילף ממפלגת העבודה שחסרה לה תשומת לב. מזמן לא כתבו עליה משהו בעיתון, וחבר כנסת, כמו תכנית טלוויזיה ועסק, נמדד בכמות האינצ'ים והעניין שהוא מייצר בתקשורת.

"על מה כדאי לדבר?" חשבה לעצמה וילף, "על חוק ההסדרים? אה, זה לא יזיז לאף אחד. אולי משהו על נתניהו, המו"מ עם הפלסטינים והמשך ההקפאה?", הרהרה, " משעמם", סיכמה בצער. "הסכסוך בין נתניהו וריבלין הרבה יותר סקסי וגם העוזרת הפיליפינית", התעורר בה היצר הרע, "אולי אעקוץ את ברק וארוויח קצת אהדה מהציבור? לא כדאי. זה עלול לעלות לי בקריירה, בשביל מה להסתבך", הבינה באכזבה. ואז הבריק במוחה רעיון: "השבוע חל יום השנה ה-15 לרצח יצחק רבין. גדול! רבין תמיד מעניין את התקשורת. אגיד משהו אינטליגנטי על ההיסטוריה של המפלגה ויהיה פיצוץ".

וכך אמנם היה.

ח"כ וילף כינסה את כל תאי הזיכרון והצליחה להציל מתוכם שיחה שניהלה עם אהוד ברק על נושא הרה גורל,: תמונה גדולה של יצחק רבין במסגרת מוזהבת המתנוססת בחדר הסיעה בכנסת מעל ראשי יו"ר המפלגה ויו"ר הסיעה. "לציור היה מקום דומיננטי במיוחד מעל מושביהם של יו"ר המפלגה ויו"ר הסיעה", סיפרה בהתרגשות לכתב מעריב שהקשיב לה רוב קשה, "בפינה, במקום הרבה פחות בולט, היה צילום קטן יותר, בשחור לבן, של בן גוריון, או יותר נכון פוסטר ממוסגר במסגרת אלומיניום".עיצוב המסגרות וסידורם הדקורטיבי בחדר, הפכו לדיון עמוק על דמותה של המפלגה והיות רבין "איש שמסמל בעיני רבים, החמצה של משהו שנלקח מאיתנו באכזריות ובאלימות. מפלגה לא יכולה להיות מחוברת לתקוות שנגוזו".

אחר כך גם היה לה מה להגיד על העצרות המדכאות בכיכר וזה שדי לה באבל, השקיעה וההתכנסות הפנימית במפלגה.

אני מתקשה לראות מישהו מאזרחי ישראל, שיסכים להתייחס ברצינות לחברת כנסת שמנצלת יום אבל לאומי, ויום קשה במפלגה שלה, כדי לקבל עוד כותרת בעיתון. אם העניין העקרוני הזה הציק לח"כ וילף, עד כדי כך שטרחה לפנות בגינו, לדבריה, ליו"ר המפלגה, שהקשיב לה בנימוס, אמר לה ש"זה מעניין", והמשיך לעסוק בדברים חשובים באמת; אם זה הציק לה כל כך, למה לא העלתה את הסוגיה לדיון באוגוסט, בשעה שבני משפחת רבין נפשו באיזשהו בית מלון נחמד על חוף הים? אה, כמובן - באוגוסט פורסם מסמך גלנט. עיתוי גרוע. אז מה לגבי ספטמבר? חגים, לא טוב. לקראת 20 באוקטובר, זה הזמן הכי מתאים.

אולי וילף היא בעצם גאון? מתברר שהחיילים לא יודעים מי הוא יצחק רבין, הילדים בבית הספר מערבבים בין חגי עמיר, אבישי רביב ושמעון פרס, אז באמת טוב שמישהו מעורר פרובוקציה טיפשית, כדי שתהיה לאנשים סיבה לדבר על הרצח ההוא.

אולי וילף בעצם הקריבה את עצמה, וכל המהלך התקשורתי היה תוך הסכמה שלה לוותר על תדמיתה הציבורית למען חידוד זכר רבין בקרב ציבור השוכחים.

קשה לי להאמין.

קשה לי להאמין.