טובים בתיירות, מתקשים בכדורגל

1. לאלי גוטמן היה משהו חשוב להגיד במסיבת העיתונאים ביום שלפני המשחק: "ברמה הזו, מה שמכריע אלו הדברים הקטנים. קרן מול בנפיקה, קרן מול ליון. הטעויות הקטנות שגומרות משחק. ובעיקר הריכוז". שאלתי אותו אם הוא חושב שהוא יכול להפתיע את פליקס מגאת, מאמן שאלקה. לפתח ניואנס טקטי שייתן להפועל ת"א יתרון. "אין פה שפנים להוציא", ענה גוטמן. "פה אנחנו ברמה שכל אחד מכיר את השני בדיוק, ויודע מה צריך לעשות. כל קבוצה משחקת את המשחק שלה הכי טוב, ומשתדלת לא לטעות. והעיקר הריכוז".

הריכוז של הפועל נגמר בדקה השלישית, כשראול נשאר לבד מול שערו של וינסנט אניימה.

 ראול, שאלקה / צילום: רויטרס

2. יום המשחק. העיר גלזנקירשן התעוררה לעוד יום אפור במיוחד. הגשם ירד בזעף, וכשהפסיק, קרני שמש בודדות חדרו בין העננים רק כדי לגלות, שהעיר אפורה מפיח גם ככה. מה שהעיר לא היתה מוכנה אליו, היה זרם האוהדים מישראל. משחקי ליגת האלופות ממילא נטולי אמוציות בדרך כלל, מספר האוהדים היריבים המגיעים לעיר נמוך עד אפסי, האצטדיון לא מלא, ובכלל, הבונדסליגה היא הדבר האמיתי. פתאום, כפטריות ארסיות אחרי הגשם, התמלאה תחנת הרכבת המרכזית באוהדים באדום. המדרחוב שקק באוהדים צעירים שחיפשו בית קפה, המבורגריה, משהו שהם מכירים. נכנסתי ללשכת התיירות העירונית. "כן, היו פה אוהדים מישראל, הרבה יותר משיש בדרך כלל לפני משחק". ומה הם חיפשו? קניות, מוקדי עניין? "לא, לא, הם שאלו על הדרך לאצטדיון".

למזלה של העיר, על הדרך לאצטדיון יש מדרחוב. שני בתי קפה גדושים בצעירים עירוניים עכשוויים - ברור שהם לא מפה. בחנות הנעליים מנהלת המשמרת הטורקייה מרוצה: יש קונים, הרבה מתנות, לא עניין של מה בכך בעיר שבה אנשים יוצאים לטייל במרכז העיר רק כדי להסתכל על חנויות ראווה מבחוץ עם לחמנייה זולה ביד. מחוץ לפאב מקומי קבוצה של אוהדים שרק יצאו ממנו. הם שרים, צוחקים. אבות עם ילדים, זוגות הולכים יד ביד. הגרמנים מביטים בכל זה בתדהמה. לזה הם לא ציפו. מהגרים ערבים שעוברים מקללים. לאוהדי הפועל לא אכפת: "זה ככה כל הזמן, עוברים ומקללים. זה מה שיש להם".

הכיוון הכללי, גם שעות לפני המשחק, הוא לאצטדיון. הגרמנים עוד מתחממים, מתדלקים בפאבים של מועדוני האוהדים. ההתלהבות של אוהדי הפועל מדביקה אותם, והאצטדיון מתמלא יותר מהצפוי. הכעס על האבוקות של האוהדים מישראל, "נו גו" בגרמניה, רק מוסיף לאווירה. שני הקהלים נותנים פייט יפה, הגרמנים מנצחים בגלל הכמויות, כמובן.

הצופים, לפחות, נתנו הופעה. מרוצים במיוחד היו צוותי הטלוויזיה. המשחק שודר חי בערוץ הממלכתי הגרמני, אבל גם בסין וביפן חיכו אוהדים לראות את המשחק הזה. בכל זאת, אוצ'ידה (פתח בהרכב) והאו (ספסל) הם שחקנים של שאלקה.

3. ואז התחיל המשחק, וכל הנימוסים, החגיגות, ההערכות והכוונות הושלכו לפח. הפועל ניסו, כמובן. ואפילו הראו ניצוצות של כישרון. בו בזמן התגלו החולשות של שאלקה. ראול והונטלאר עדיין לא מתואמים ב-100% אחוז. דרכי הריצה עוד לא מסונכרנות. אבל אלו בעיות של עשירים. ראול, אהוב הקהל גם פה, שורף מגרש ורודף אחרי כדורים אבודים לשמחת האוהדים. "אטאקה!", עלתה קריאת הקרב של אוהדי שאלקה שוב ושוב.

מצד שני, הראתה הפועל את כל חולשות הכדורגל הישראלי. גוטמן כן ניסה בסופו של דבר לשלוף שפן, ופתח בהרכב התקפי חסר סיכוי. "אני שמח שההתקפה שלנו סגרה עניין מוקדם", אמר מגאת אחרי המשחק (והתכוון לומר שמול הגנה נורמלית, היה להם יותר קשה). גילי ורמוט, במשחק חלש להחריד, הראה מדוע אף מאמן בונדסליגה שצפה במשחק יחשוב לפנות להפועל בעניין שלו בקרוב. משחק עם הראש בקיר ונגד כל הסיכויים, במקום לתת מסירה קצרה חכמה ולהתחיל מחדש, הוא דבר שאפשר אולי לקבל בליגת העל. מאמן אירופי לא מתכוון להתחיל לחנך שחקנים. איתי שכטר נותק מאספקת הכדורים הסבירים, וכך נותרו האגפים עם ערן זהבי, טוטו תמוז מדי פעם ובעיקר עומרי קנדה, שהטרידו מדי פעם את הגנת שאלקה.

 אלי גוטמן, הפועל ת

ההפסד אינו בושה. כל קבוצה שמגיעה בפעם הראשונה לליגת האלופות עוברת חניכה. אם הפועל תצליח להגיע לכאן שוב היא עשויה להשתפר. הבעיה נעוצה יותר בציפיות. כשגוטמן מספר לשחקניו שהם צריכים לשחק דרך האמצע כי כריסטוף מצלדר הוא בלם איטי, זו בדיחה. הוא אולי איטי יחסית לשחקני הבונדסליגה, או ליון, אבל בהפועל לא מתמודדים איתו בכלל. כשגוטמן מסמן את חוראדו כאיש של שאלקה, זה עצוב. כי אז לא לוחצים שחקני הפועל את ג'רמיין ג'ונס, דרכו עוברים רוב הכדורים במרכז השדה.

ויותר מהכל, זה עניין מנטאלי. כי מי שציפה להפתעה של הפועל (כמו שחקני הפועל עצמם), נשבר ומתמוטט כשהמשחק הולך לכיוון אחר. ולקראת סיום המשחק שחקני הפועל נראו כמו כדור משחק של שאלקה, והיו קרובים להתמוטטות כללית ותבוסה רצינית הרבה יותר - כפי שהודה גוטמן בסיום.

לדעתו של גוטמן, היו אלה הדברים הקטנים, שקבעו את תוצאת המשחק. שבגלל טעות נתנו לראול להגיע חופשי מול אניימה כבר בדקה השלישית. ולרדוף אחרי שער יתרון בחוץ... ואז שוב עם החילוף הכפול, "שעוד לא התאפס על המגרש וכבר קיבלנו עוד גול והמשחק היה גמור". אבל אלה לא היו הדברים הקטנים. אלה היו דברים גדולים. הכרה ביכולתך ומוטיבציה להילחם. דיוק במסירות וצלילות דעת כדי לא להרחיק לרגלי היריב. עמידה טקטית נכונה 90 דקות, ולא רק ניצוצות. כושר גופני סביר, לפחות מול חניכי מאמן הכושר הידוע מגאת, שמונע קריסה לקראת הסיום והיעדר חמצן במוח. וכן, גם יכולת. שניים וחצי שחקנים שקרובים ברמתם ליריביהם (שכטר, ורמוט ואניימה) זה פשוט לא מספיק.

כשקבוצה ישראלית מגיעה לליגת האלופות, היא צריכה להפנים מהר את מקומה. הפועל עדיין לא הפנימה.