בוב דילן מתנגח. ניל יאנג מסתער. לו ריד מתקדר. האיגלז מתדלקים בתחנה המדברית. האחים אולמן נדחסים לטנדר מקרטע. ולינארד סקינרד לוחצים על הדוושה המאובקת. כותרות הסרט עולות על פני דפי עיתון מצהיבים וגיטרה מתקלפת. מפוחית מתייפחת ומגבעת רחבה. מנדולינה חבוטה וענני חול שמתפזרים. הגיבור מופיע בג'ינס משופשף. מגפיים מחודדים. זקן לא עשוי. שיער פרוע. ופה צהוב שיניים. הוא יושב על מדרגת עץ שבורה בבית מט לנפול, מולו שדה תירס שמתרחב עד אינסוף. השמש קופחת ואפשר להריח את הזיעה כשהוא מנגן. עוד מעט יעלה על האופנוע או ישלוף קצוץ קנה. זה כל-כך מוכר. רק השנה לא מסתדרת לי.
המצגת של עוזי רמירז משכנעת כמו חולצת המשבצות שעוטפת את פלג גופו העליון. המבט הממזרי שעל עטיפת הדיסק החדש שלו מחובר לגיטרה שמשתנה לפי מצב הרוח. אקוסטית, חשמלית, בפאנק, של סול, רוקנרול, גם רוקאבילי, קאנטרי ופולק אותנטי. רק שעוזי רמירז הוא בכלל עוזי פיינרמן. טקסס המאדימה היא תל-אביב הלחה. והאנגלית השורשית מתעדת מצב רוח ישראלי עצבני. כמעט כמו סיאנס, או רימייק לקלאסיקה הוליוודית, 20 הקטעים בדיסק המעולה, המבריק, המשמח והמשעשע של רמירז (חבר ב"אחים רמירז", אם תהיתם), נמנעים מהתכתבות חסרת תכלית עם ישראל הלאומנית של 2010, ומעדיפים חופשה קיצית בחווה של הדוד סם במערב התיכון או בדרום הזועף, אלף תשע מאות שבעים ומשהו.
הרהורים על מקומות אחרים. רמירז
קשה להאמין, ואולי גם קשה להבין, שזה אלבום ישראלי, עם נגנים מקומיים, שסייעו לרמירז, או פיינרמן, תבחרו אתם, לעצב צליל אמריקאי מובהק, כולל הניואנסים הזעירים ביותר, בצורת ההגשה, בחיתוך הדיבור, בבחירת הכלים, בחיפוש אחר מקצבים, בהפיכת העולם הפנימי של פיינרמן, או רמירז, מה אתם אומרים, למשהו חי ונושם ונוגע ללב.
למשך מספר שנים הוא חי את החוויה האמריקנית מקרוב. הריח. נגע. טבל. נכרך. התמכר. וקשה שלא לחוש בגעגועים. להזדהות עם מי שנמצא פה אבל נפשו מייחלת לשם. כי רגש כזה עמוק קשה מאד לזייף. ואת המוזיקה מרגישים בבטן.
"פרפלאסבבון", הקטע השני בדיסק, מבהיר מדוע רמירז הוא היום גיטריסט מבוקש. במשך יותר משבע דקות, כשניר מנצור (תופים) ושחם אוחנה (בס) מציבים את הקרוואן, דופקים מסמרים ומחזקים את הברז במטבח, הוא עסוק בפרפור הגיטרה, ליטופה וריסוקה, הנעתה והדחתה, במעשה אהבים מתמשך ופרטני, בסרט למבוגרים בלבד. בהמשך ידהר, יחרחר, יקפיץ וישתמש בכל אמצעי כדי להעביר אלינו ולשתף אותנו בתשוקותיו הכמוסות ביותר. ללא צנזורה ובלי מעצורים.
הדיסק של עוזי רמירז לא מציב גבולות אלא עובר אותם. הוא חופשי ומשמח, מלא וגדוש בהמצאות, מוקפד עד צליל החצוצרה המתרחק או הצ'לו המייבב לאיטו, ועם זאת, קשה שלא לחוש אי נוחות מול הגל הזה של אמנים ישראלים מוכשרים שבוחרים לרדת מהארץ מנטאלית גם אם הם ממשיכים לחיות כאן. הם מותירים אותנו עם מוזיקה עברית עילגת ומשמימה ובניגוד מוחלט לשנות ה-70, העשור שבו רמירז מרגיש בבית, לא מחברים בין צליל אמריקני עדכני לתמלילים משובחים ונשכניים בעברית, כפי שעשה למשל גיטריסט מוכשר אחר, שהדיו נשמעים עד פה, גרי אקשטיין.
אולי כשיימוגו הדי הפסטיבל סביבו, עוזי פיינרמן יתנסה גם בשירים קרובים ונגישים יותר, שמאיירים את הפראות שבהרי הגליל, לוטשים עיניים באגלי הטל על פרחי הגלבוע, בין שקיעה איטית בחוף נתניה לתבערה שאוחזת ביישובי הערבה כששחר חדש עולה על ישראל.
Uzi Ramirez - lick my heart mountainmusic records הפצה: high fidelity, 70 דק'
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
