נמאס לכם לקרוא על וויין רוני?

המיתולוגיה של אנשים כמו אלכס פרגוסון ופיל ג'קסון וביל בליצ'יק מבוססת במידה רבה על המיתולוגיה שלהם. זה לא משפט סתום. ג'קסון למשל קיבל הרבה קרדיט בעונה הקודמת על זה שהצליח לאלף את רון ארטסט. אבל ארטסט מעולם לא התכוון לבחון או אפילו למתוח את הגבולות של ג'קסון; הוא זה שחיזר אחרי ג'קסון ועשה הכל כדי להיות לייקר - כולל להפתיע את קובי בראיינט במקלחת בסוף משחק 6 המשפיל בבוסטון בסדרת הגמר של 2008 בניסיון, שלקרוא לו מטריד זה אנדרסטייטמנט, לשכנע אותו שהוא החוליה החסרה.

באיזשהו שלב המיתוס מניע את הקריירה של מאמנים גדולים: שחקנים גדולים רוצים לשחק בשבילם, שחקנים עקומים מבקשים להתיישר אצלם, הבוס לא מתערב, התקשורת לא מערערת על ההחלטות. ולכן הסיפור של וויין רוני הוא לא עוד טלנובלה ספורטיבית עם סוף ידוע מראש, אלא פרק חשוב בספר ההיסטורי שפרגוסון כותב.

מה קרה פה בעצם: רוני רצה לעזוב. למה רוני רצה לעזוב את מנצ'סטר יונייטד, מועדון ששילם עליו בערך 27 מיליון ליש"ט כשהיה בן 18, שבו הוא טיפס וטיפס עד שהגיע למדרגה של שלושת השחקנים הטובים בעולם, ש"תמיד היה חוף מבטחים בשבילו... אני לא יודע כמה פעמים עזרנו לו בחיים האישיים ובנושאים אחרים... אפילו הייתי מוכן לתת לו עצות פיננסיות", כפי שאמר פרגוסון? אין לי מושג. יכול להיות שרוני מאס בחיים בעיר אפורה כמנצ'סטר; אולי הצהובונים הבריטים שברו אותו; אפילו יכול להיות שרוני באמת, כמו שהוא טוען, התאכזב מהתשובות שקיבל מהמנכ"ל דייויד גיל לשאלות על החיזוק שיגיע או לא יגיע ליונייטד. זה גם לא מאוד משנה. מה שמשנה זה שבשורה התחתונה, כשמגיע הזמן להחליט, מבחינת רוני לשחק בשביל סר אלכס פרגוסון - שבעשור האחרון נעשה יותר גדול ממנצ'סטר יונייטד - זה עדיין מספיק אטרקציה כדי להישאר.

 וויין רוני, מנצ'סטר יונייטד, פרמיירליג / צילום: רויטרס

אין שום סיבה אחרת שרוני יישאר במנצ'סטר אחרי כל מה שקרה בחודש האחרון ובשבוע שעבר בפרט. הוא נשאר קרוב לפאפרצי, לסוכני ההימורים, לזונות שהוא לא יכול להימנע מהן אפילו כשאשתו בהריון; מקצועית הוא לא פוגע מאז המונדיאל; הקולגות שלו כבר אמרו בפומבי שהם לא סומכים עליו, האוהדים לא יסלחו לו כל כך מהר; את הכסף שהוא ירוויח באולד טראפורד הוא היה מרוויח גם במקום אחר; והאופק הכלכלי של יונייטד עמוסת החובות באמת עגום וקשה לראות איך היא נשארת תחרותית ברמה שרוני מצפה לה. ומול כל אלה עמד רק דבר אחד: המיתולוגיה של פרגוסון.

החוזה החדש של רוני כמעט מבטיח שגם פרגוסון יישאר ביונייטד עד 2015. הוא שוב מפריך את הדיבור שרץ כבר שנתיים-שלוש על כך שפרגוסון יפרוש בעוד שנתיים-שלוש. זה נהיה דפוס. לא בטוח שזה חכם. פרגוסון, בן 69, חזר בשבוע שעבר כמו מנטרה על המשפט "אני לא מבין למה הוא עושה את זה" לפני שהצליח לשנות את דעתו של רוני בן ה-25.

דון נלסון ולארי בראון (70) אמרו בשנים האחרונות יותר מפעם אחת שפער הגילים, ומכאן כמובן הפער המנטלי, בינם לבין השחקנים מקשה עליהם את העבודה עד כדי מחשבות על פרישה. בעוד חמש שנים הפער המנטלי בין פרגוסון לשחקנים שלו לא יצטמצם; להפך. הוא יצטרך להתמודד עם עוד ועוד צעירים חצופים (כי שוב: כסף לרכוש כוכבים מוכחים לא יהיה לו) שלא יבינו על מה הוא מדבר כשהוא אומר שיונייטד זה "מועדון שמבסס את כל ההיסטוריה והמסורת שלו על הלויאליות והאמון בין מנג'רים לשחקנים ולמועדון".

ספק אם אפילו סיטואציה קשה כזאת תשכנע את פרגוסון לפרוש. הוא כמו היימן רות' מהסנדק 2: כאילו מטפח יורש, אבל למעשה חושב שהוא ינצח לנ*צ*ח. ההיסטוריה מוכיחה שגדולי עולם תמיד מתפתים לחשוב שהם ינצחו לנצח. בסוף השבוע סיימתי לקרוא את "מלך העולם", ספרו המעולה של דייוויד רמניק, עורך הניו-יורקר, על השנים הראשונות לקריירה של מוחמד עלי. באפילוג, רמניק מתאר את הסוף הטראגי של עלי, שהמשיך להתאגרף חמש שנים יותר מדי ודפק לעצמו את הראש, באמצעות פרדי פצ'קו, הרופא ואחד מאנשי הפינה והסוד של עלי ברוב הקרבות שלו, שאומר לו: "אצל כל הספורטאים הגדולים, מגיע היום שבו כוכב הבייסבול בייב רות הוא כבר לא בייב רות, שבו ג'ו לואיס חוטף נוקאאוט מיצרן נקניקים איטלקי (רוקי מרציאנו - א"ז), שבו השחקן ג'ון ברימור כבר לא מסוגל לשחק את המונולוג מהמלט. מגיע יום שאתה גמור, כשהגיל מחטיף לך נוקאאוט".

נקווה שפרגוסון יזהה את היום הזה מגיע.