לא ממש כיף לדבר על עונת NBA שיוצאת לדרך במונחים כלכליים. בטח לא בעונה שבה נבנתה בפלורידה קבוצה גלאקטית שעתידה לשבור שיאים של שמחה לאיד (ושנאה); שמנויים לעונה נמכרים בטירוף שלא זכור שנים; שבכל דיון שבו תיזרק השאלה מי תיקח אליפות, יהיו לפחות 4 תשובות מנומקות ומנוגדות והגיוניות.
אבל הכדורסל הפך בשבועות האחרונים לעניין כמעט משני בארה"ב. על כל כתבה מקצועית שמדברת על הסיכויים של הקבוצות לקחת אליפות, יש שתי כתבות שמדברות על האווירה המחורבנת שנוצרה בליגה בעקבות הסכסוך בין ארגון השחקנים להנהלת הליגה. אווירה שהסיכום שלה בשתי מילים: "עונת הארמגדון".
לברון ג'יימס, מיאמי היט, NBA / צילום: רויטרס
***
בואו ננסה לבחון לרגע את הדברים: האם עונת 2010/11 היא אכן "עונת הארמגדון"? העונה שבסיומה הסכסוך הגדול יביא להשבתת הליגה ויגרום לשחקנים להתפזר לכל עבר ולהפוך למחוסרי עבודה? גם אם ההיסטוריה של הספורט האמריקני מראה שזה קרה פעמיים ב-12 השנים האחרונות (ב-98' ב-NBA וב-04' ב-NHL), וכשזה מגיע לאיום ממשי ואמיתי של הליגה על ארגון השחקנים, אז הדברים הולכים עד הסוף? התשובה: כולם יודעים שלא.
קודם כל צריך להבין את המשמעות של אותו הסכם קיבוצי שיסתיים ב-30 ביוני 2011 שהוא אבן המחלוקת העיקרית: זה לא עוד הסכם. זה הסכם שקובע את כל מה שיקרה בליגה ב-6 השנים שאחרי זה. את המשכורות של השחקנים; הוא יכול לקבוע שאין יותר חוזים מובטחים לשחקני ה-NBA (כלומר שאפשר לפטר שחקנים כמו כלבים בכל רגע נתון); ועבור הבעלים הוא קובע מה הסיכוי שהם ימשיכו להפסיד כסף, אחרי שרובם כבר הפסידו עשרות מיליוני דולרים בתקופת ההסכם הנוכחי.
הניסיון של כל צד לזכות בהסכם הטוב ביותר מייצר בעיקר ספינים ואמירות לא סבירות, בהתחשב באנשים שאומרים אותן. אבל מי שיסתכל קצת אחורה על האקלים בכל ליגה מקצוענית בארה"ב ערב סיום חוזה קיבוצי, יראה שכמעט תמיד עמד ענן הארמגדון. מה בכל זאת הופך הפעם את העניין לקצת יותר מוחשי? זה החל באמירות של דייויד סטרן - איש מאוד דיסקרטי בכל הנוגע לכסף - על כך שהליגה הפסידה כ-370 מיליון דולר בעונה האחרונה, ואם מחברים עוד כמה שנים לאחור, אז מדובר על הפסדים של כמיליארד דולר מאז נחתם ההסכם הקיבוצי הנוכחי. בארגון השחקנים הבינו לאן מוכן סטרן ללכת עם הספין שלו, וטענו - גם בצעד די יוצא דופן - שהקומישינר איבד קצת קשר עם המציאות, עד כדי שהחל להוציא דו"חות מופרכים, מומצאים ושקריים.
המשך הטלנובלה: בסוף השבוע ירה סטרן שתי אמירות עוד יותר לא אופייניות, שנועדו להראות שהפעם הוא מוכן ללכת כל הדרך לשביתה - האמירה הראשונה היא הכוונה שלו לקצץ את שכר השחקנים שהגיע ל-2.1 מיליארד בעונה האחרונה, ב-700-800 מיליון דולר בעונה. ואם זה לא מספיק, אמר הקומישינר שבמצב הנוכחי שבו מחצית מהקבוצות מסיימות בהפסד, אין ברירה אלא לשקול גם לקצץ את מספר הקבוצות בליגה. כך שלא רק שהוא מעוניין לחתוך שליש משכר השחקנים, הוא רוצה לצמצם את מספר המשרות בליגה שגם ככה 20% מכוח העבודה שלה מגיע מחוץ לארה"ב.
רוב הפרשנים בארה"ב נהנים להתפלש בתוך הסיטואציה והאמירות, שבסופו של דבר מייצרות עבורם כותרות ועוד רעיונות לבחינת המצב. אבל התחושה בפנים היא שבסופו של יום מדובר במלחמות ספינים מפוארת. קן ברגר מה-CBS, שהביא מסטרן את האמירות האחרונות על קיצוצים, טוען שאפילו ממשרדו של הקומישינר עולה ריח חזק מאוד שהוא בעצמו יודע שהוא לא ישיג חצי ממה שהוא מדבר עליו. אבל זה נועד רק להכשיר את הקרקע. כששאל ברגר את סטרן אחרי כל האמירות הקשות אם הוא באמת מתכוון לכך, אמר סטרן את המשפט הבא: "זו רטוריקה קלאסית של משא ומתן, ככל הנראה מצד שני הצדדים".
***
בואו נראה בדיוק מי אשם במחלוקת הגדולה. אם הולכים 5 שנים לאחור לקיץ 2005 (אז נחתם ההסכם הקיבוצי הקודם), הרי שלטענת סטרן ובעלי הקבוצות זהו הרגע שבו קיבלו השחקנים את כרטיס הלוטו שלהם על חשבון הליגה. אלא שהדברים לא מדויקים. מאז קיץ 2005 עלתה תקרת השכר ב-17% בלבד. כלומר, בעולם הגיוני שבו בעלי הקבוצות ממלאים אחרי הרעיון שלשמו נולדה תקרת השכר - ההסכם הקיבוצי הוא טוב מאוד עבורם. ואם לוקחים בחשבון לאיזה כוח כלכלי הפכה הליגה תוך חמש שנים, הרי שהעלאת שכר של 17% היא דבר כמעט לא-נורמלי לליגת ספורט מקצוענית.
מארק קיובן, דאלאס מאבריקס, NBA / צילום: רויטרס
אלא שהבעיה היא דווקא אצל הבעלים. בעוד שהליגה נתנה להם כלים במטרה לרסן את שכר השחקנים והעמידה את הבעלים תחת איום של "מס לוקסוס", עדיין רוב הבעלים והג'נרל-מנג'רים בחרו להעמיד קבוצות עם סעיפי שכר גרנדיוזיים.
בכל שנה שעברה התברר שיש עוד ועוד בעלים שמוכנים להגחיך את תקרת השכר ולהפסיד כסף. למשל, אם בעונת 2005/06 רק 6 קבוצות חצו את הרף ממנו משלמים "מס לוקסוס", הרי שכבר בתחילת העונה הנוכחית יש 9 קבוצות שהולכות לשלם מס לוקסוס. בחמש העונות האחרונות שילמו הבעלים ב-NBA סכום לא נתפש של 419 מיליון דולר בגין חריגה מהתקרה.
מארק קיובן, הבעלים של דאלאס מאבריקס, לא יכול לבכות על הפסדים כספיים ועל רצון ללחוץ את השחקנים בהסכם הקיבוצי החדש, אם את העונה הזאת הוא יתחיל מתוך בחירה עם חריגה של 30 מיליון דולר מעל תקרת השכר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
